אני לא בחורה דתייה, ההיפך הגמור נכון - אני חילונית גאה בכל
רמ"ח איברי ולעולם לא מפספסת הזדמנות להצהיר בפני העולם שאני
לא מאמינה באלוהים. בתור אדם חושב והגיוני אני פשוט לא מסוגלת
לדמיין את זה. איך ייתכן שקיימת שם למעלה איזו יישות על-טבעית
ועל-אנושית ששולטת בחיינו? זה נשמע לי תמיד כמו בדיחה גרועה,
איזו המצאה גאונית של מישהו שנועדה להקל את החיים על אלה שהטבע
לא חנן אותם במספיק שכל ישר והם נזקקים לסיפורים על ניסים
ונפלאות כדי להתמודד עם חייהם. משהו להאמין בו מתוך צורך אנושי
פשוט וטבעי ותו לא.

אני תמיד הראשונה לקפוץ לתוך ויכוחים תיאולוגיים מסובכים
שנסבים על שאלת קיומו של אלוהים, ותמיד מתנדבת בהתלהבות להאיר
סדקים וסתירות באמונתם של הסובבים אותי ולהוכיח להם באופן חד
משמעי שלא יכול להיות דבר כזה, אלוהים, ושמוטב להם שיחדלו מן
המנהגים ההמוניים של הפנטזיה התלושה הזאת.

אני תומכת נלהבת בחופש האדם ובחירות המחשבה ומאמינה שאנו כבני
אדם מעצבים את גורלנו ובוחרים בדרך בה יתנהלו חיינו ושכל מה
שקורה לנו במהלכם הוא תוצאה ישירה וטבעית של הבחירות שעשינו.
אני לא מאמינה בגורל, אני לא מאמינה ביד מכוונת, אני לא מאמינה
בהשגחה עליונה וגם לא באנרגיות החיוביות והשליליות של הקוסמוס.
אני מאמינה באנשים, בכוח רצון, בשכל ישר, ברגש. אני מאמינה
בעצמי. אני לא מאמינה בשכר ועונש, לא מאמינה בחטאים ומצוות,
אני מאמינה שאנו משלמים על הטעויות שאנו עושים במהלך חיינו
ושלא תמיד גודל הטעות מצדיק את גובה המחיר.

אני סומכת על ההגיון ועל הלב שלי כדי להבדיל בין טוב לרע, ולא
על חוקים שמישהו אחר קבע. אני מאמינה במוסר וביושר הפנימי שלי
שמאפשרים לי להבחין בין נכון ושגוי. אני מאמינה בכוחו של האדם
כיחיד ולא כעדר. אני מאמינה במנהיגות. אני מאמינה בצדק. אני לא
מאמינה באלוהים.

ביום חמישי התעוררתי לעוד בוקר שחור. הבית היה הפוך ומטונף
מליל אמש. הראש שלי התפוצץ ממיליון פטישים קטנים שהלמו בתוכו.
הגרון שלי היה יבש וניחר וכאבה לי הבטן. העפעפיים היו נפוחות
וכבדות ובקושי הצלחתי לפקוח את עיניי. ירדתי במדרגות לקומה
התחתונה. המפה הלבנה היתה פרוסה על השולחן, מנומרת בכתמים
אדומים, זכר לארבע הכוסות של ליל אמש. פירורי מצה היו מפוזרים
על השטיח. אבא עמד במטבח והכין קפה. קערת החרס הכחולה עם
שאריות החרוסת מאתמול ניצבה על השיש ולידה ערימת שברי מצות על
צלחת.
"בוקר טוב", הוא אמר
"בוקר", עניתי חרישית
"עשרים ושניים", הוא אמר
"בנתניה?", שאלתי
"עוד שניים בנצרים הבוקר", הוא ענה
נאנחתי.

ישיבת הממשלה נמשכה כל הלילה. מרבית האורחים כבר עזבו ואני
נשארתי בבית עם הבלאגן. בין כביסה לגיהוץ, בין סדינים למגבות,
נאבקתי בכתם יין אדום עקשני על המפה הלבנה. למטה, במטבח, יובל
שטף וניגב את הכלים. ליל הסדר תמיד היה אצלנו מאורע משמעותי.

ביום שישי בצהריים הטלפון התחיל לצלצל. ב-CNN דיווחו על הפעולה
ברמאללה. פרשנויות וראיונות משולהבים התערבבו ברעש יריות
ופיצוצים. קטע סרט אחד קצרצר חזר על עצמו שוב ושוב ושוב -
טנקים של צה"ל נוסעים ברחובות רמאללה. כל החברים שלי קיבלו צו
שמונה. ישבנו כולנו דבוקים למסכים. שלושה מחשבים, שתי
טלויזיות, אחד אלוהינו אלוהינו אלוהינו אלוהינו אלוהינו,
שבשמיים ובארץ. מלחמה.

האצבעות חייגו במרץ. הן כבר יודעות בעל פה את ארבע עשרה הספרות
האלה. ביום ובלילה, בטוב וברע, באור ובחושך, באושר ובייאוש,
באהבה ובשברון לב, יוסי תמיד מהצד השני של הקו, לא רחוק יותר
מארבע עשרה ספרות ואצבע זריזה אחת. לא רחוק מהעין רחוק מהלב.

יוסי נפל בקרב עם המצרים במלחמת ההתשה. הוא היה בן עשרים
במותו. הוא נהרג כחודשיים לפני סיום שירותו הצבאי, כאשר הגן על
חבריו ועל מעוזו בהדיפת נסיון פשיטה של המצרים. לאה מעולם לא
דיברה עליו, אני רק ידעתי בבירור שהוא היה אחד האנשים הקרובים
והאהובים לה ביותר בחייה. בני דודים, אחים בנפש, היתה שם אהבה
גדולה. פעם אחת היא אמרה לי שההיסטוריה חוזרת על עצמה.

שמונה שנים אחרי שיוסי נהרג, יוסי נולד. חצי שנה אחריי, הוא
הגיח לעולם בנחישות ובמשך עשרים וחמש השנים שחלפו מאז נתנה לו
לאה את שמו הוא מתהלך בו באותה נחישות. יוסי לא מאמין בקיצורי
דרך. הוא מאמין בעבודה קשה ובמוסר גבוה וביושר פנימי ובהגיון.
הוא מאמין בעצמו ומאמין באנשים ומאמין בי. בני דודים, אחים
בנפש. קרוב או רחוק או מקצה העולם, יוסי ואני זה כמו ברק ורעם,
כמו אש ועשן, צמד חמד, בלתי נפרדים. לתמיד.

הקול מהצד השני של הקו נשמע רגוע ובטוח כתמיד. נחוש כרגיל
ומאמין במטרה, לא מתלונן. הוא גאה לצאת להגן על המולדת. לא
יודע לכמה זמן, מה זה משנה. "אל תדאגי בתדודה, יהיה בסדר", הוא
אומר לי כמו תמיד, ואני מאמינה.

הוא קצין בשריון, השתחרר לפני פחות משנה ומאז הוא עושה מילואים
כמעט בלי הפסקה. סטודנט בטכניון, עכשיו תקופת בחינות, לא זמן
טוב למלחמה. לפני שבועיים מלאו לו עשרים וחמש.

לפני שלוש או ארבע שנים הוא נפצע במהומות ביריחו. אני לא אשכח
את התחושה, המתח, הדממה. ידענו שהוא שם. ראינו חדשות, כמו
כולם. אחר כך הוא חזר הביתה עם גבס וחיוך, כמו תמיד. "זה שום
דבר", הוא אמר לנו. אף אחד לא התפלא כשהוא רצה שריון. קרבי. אף
אחד לא התפלא כשהוא יצא לקצונה וחתם קבע. אף אחד לא התפלא
כשהוא נשאר עוד שנה. קראנו לו "מורעל" ועמוק בפנים אמרנו תודה
קטנה לבחורים כמו יוסי שבזכותם עוד יש לנו מדינה. הרגשנו קצת
יותר בטוחים כשבחורים כמו יוסי שומרים עלינו. אבל זה היה אז.
והיום?

דיברתי עם יוסי ביום שלישי. הוא סיפר שהוא יוצא לג'נין. "מה
פתאום מילואימניקים בחזית?", שאלתי. "לא רק מילואימניקים",
הוא ענה. ברקע המולה שלפני יציאה לקרב. "אל תדאגי, אני אהיה
בסדר", הוא קרא לי את המחשבות. "תשמור על עצמך", לחשתי. "אני
אתקשר כשאוכל", הוא אמר. "שמור על עצמך" ביקשתי. "אני אוהב
אותך בתדודה".

ביום רביעי בבוקר התחילו לזרום ידיעות ב-CNN. צה"ל כבש את
ג'נין. עשרות טנקים זוחלים ברחובות ג'נין. יוסי שלי באחד מהם.
חילופי אש כבדים בג'נין.  האצבעות מחייגות בזריזות. המכשיר
כבוי. "הגעתם ליוסי. תשאירו הודעה. ביפ." קצר ונחוש. כמו יוסי.
השארתי הודעה והתפללתי לאלוהים. אם אתה שם, שמע אותי עכשיו.
אני מצטערת על כל השנים.

אחר הצהריים התנוססה לה כותרת סתומה בעמוד החדשות של "הארץ" -
"קצין שריון במילואים נהרג בחילופי האש בג'נין". שני קליקים עם
העכבר ואני מקשיבה לגלי צה"ל. בעוד שתי דקות חדשות. אני משלבת
אצבעות ועוצרת את הנשימה. אני עוצמת את העיניים ומתחננת
לאלוהים, כבר לא בשקט, בקול. הכל אני אתן, אין דבר שלא אעשה,
רק שמע אותי עכשיו. סליחה על הכל, בבקשה, תודה.

השניות נמתחות כמו נצח. אני ממלמלת בשקט "ארבע אמהות, שלושה
אבות, שני לוחות הברית, אחד אלוהינו אלוהינו אלוהינו אלוהינו
אלוהינו, שבשמיים ובארץ". סליחה אלוהים, בבקשה אלוהים, תודה
אלוהים. "...והנה החדשות בגלי צה"ל. רב סרן במילואים משה... בן
עשרים ותשע... נהרג הערב בחילופי האש בג'נין". תודה אלוהים
תודה תודה תודה תודה, אני נושמת לרווחה. איזו אם אי שם איבדה
את בנה, איזו אישה אי שם איבדה את אהובה ורק לא אני. ורק לא
יוסי. תודה אלוהים. סליחה אלוהים.

עם לאה לא דיברתי מאז שיוסי יצא לחזית. אני לא יכולה לתאר
לעצמי מה עובר לה בראש עכשיו. פעם היא אמרה לי שההיסטוריה
חוזרת על עצמה. היא התכוונה לקשר בינה ובין יוסי, ביני ובין
יוסי. בני דודים, כמו אחים, כל האהבה הזאת. בבקשה אלוהים, עשה
שההיסטוריה תישאר בעבר. בבקשה אלוהים, סליחה אלוהים, שלא תחזור
ההיסטוריה על עצמה.

אני יושבת על השטיח, חושך בחוץ וירח מלא זוהר לי בחלון. אני
מתפללת לאלוהים. הכותרות על המסך רצות בשחור ואדום והקולות
בטלוויזיה מדווחים על הקרב בג'נין. אני מתפללת לאלוהים. סליחה
אלוהים, על כל השנים. תודה אלוהים.

אנא אלוהים, שמור לי על יוסי.