אחד הדברים היותר מתמיהים בקיום שלי, הוא שזכיתי למניפסטציות
כל-כך שונות ומגוונות דרך כל-כך הרבה נקודות מבט ונקודות
השקפה, וכל זה למרות חוסר הקיום המשווע שלי. להיות לא קיים זה
בהחלט לא קל כמו שזה נשמע, עלי להודיע לכם.
הבעיה היא, שאין לי דרך כל-כך להביע את זה, כי אני לא ממש
מוכשרת בשום דבר מהדברים. אתם מבינים, הכשרון הוא מטרה או
סיבה, אבל לא שום דבר אחר. שזה די בעייתי, כי הכשרון הוא...
אני. אז אין לי זכות לביטוי עצמי, כי אני משמשת לביטוי עצמי.
אני העזר בידיו של כל אמן. ניחא, אם הם מרגישים שהם נוגעים
בנצחיות כלשהי, או שזה נותן פורקן לדברים שאין להם דרך אחרת
להוציא מעצמם, אין בזה שום דבר רע. אבל ככל שזה נוגע אלי, אני
חושבת שיש לי כל זכות להרגיש רע בגלל זה.

אבל הנקודה היא שאני לא יודעת לכתוב או לצייר או לפסל או לנגן
או אפילו לא לחשוב. כל אלה באמת צורות אומנות. זה לא מטופש
שהמוזה דווקא לא מצטיינת בכל הדברים האלה? אבל האמת היא, שרק
כדי להמציא אותי בטח הייתי דרושה בכמויות. כלומר, מי היה מסוגל
לחשוב על 9 עלמות ששוכנות באולימפוס ורוקדות לצלילי הנבל של
אפולו. של מי הרעיון הזה? ועוד יותר חשוב, מה בדיוק יצא לו
מזה? אז זהו. גם אני רוצה להיות אמנית.
אני מנסה להבין מה הקשר ביני לבין יצירה, ולא מצליחה. אז מי
בדיוק הסיק שהקשר הזה קיים? טוב, אחרי שאני רואה מה אנשים
עושים "בגללי", אין פלא שהם לא מוכנים לקחת אחריות על כל זה.
יוון העתיקה זו דוגמה קלאסית... זה ממש המקום שאחת כמוני צריכה
להסתובב בו. עם תסביך הנחיתות שלי, זה נשמע כמו רעיון נהדר. כל
הפסיכים בועלי הקטינות האלה, לפעמים אני מתביישת במקום בו עלה
שמי לראשונה.
בתור חבורה עם מוזה בלעדית לאסטרונומיה, אני נוטה לחשוב שאולי
הם היו צריכים להבין שכל העסק הזה עם הנבל והריקודים זה הכל
שטויות בנקטר ואמברוסיה.

אנשים מנסים לגרום לי להתקרב אליהם כבר שנים. חלק מהם אפילו
הצליחו. אבל לפי דעתי, כל זה התחיל כשהם גילו שיש להם קול
משלהם. בגלל הפחד שהקול הזה דומה מדי לאחרים או בגלל שהוא היה
שונה מדי, הם בחרו להכחיש אותו. זאת הדיעה שלי בכל אופן.
להכחיש אותו ולא לנצל ולמצות אותו. כמה מטופש. אבל אני אגע בזה
אח"כ. בעצם, זה לא מטופש. זה הגיוני, אבל זה לא הדבר הנכון
לעשותו.
אז איפה הייתי, כן. הנוכחות שלי או הקרבה שלי. אני לא חושבת
שאני מבינה למה אנשים נוטשים כל פעילות בעלת ערך בשביל דישה
בנוירוזות שלהם, והוצאתה לאוויר העולם בכל מחיר ו-ואריציה
אינפנטילית שתקרה בדרכם. אחד האנשים האהובים עלי ששאפו לקרבתי
היה פרויד.
אולי יש לזה איזשהו תירוץ טוב, אבל למה להאשים אותי? מישהו חשב
פעם מה הולך בספרות? אפילו ספרות דתית, שמילולית מוליכה אחריה
אלפי אנשים, מכילה הרבה דברים מתמיהים, בלשון המעטה.
יש לי תסביך נחיתות, כבר אמרתי? מצד אחד אני היפה שביפות, הרכה
שבזכות, ועוד כל מיני כאלה. אבל זאת לא אשמתי שכל המשוררים
האלה לא יכלו להשיג איזשהי דפיקה הגונה בימי חייהם. אני אולי
סופר יפהפיה, ואולי מסתורית, מושכת, ומצד שני ברורה, צלולה,
טהורה וזכה, אבל כל זה בגלל שמישהו היה צריך משהו כזה באותו
רגע. הצורך שלו, והקול שלו, הפכו לנחלתן של דמויות בדויות
בעלות כוח מופרז או חולשה איומה, לצרכי הסגנון שהאמן התכוון
אליו. אולי אני כל אלה, אבל בבסיס, בעצם, דוד המלך סתם היה עוד
נואף אחד. וזאת היתה רק ההתחלה. אמנון ותמר, וכל זה עוד לפני
שהתחלת לתהות:
"וידע קין את אשתו ותהר" וכו' וכו'. רוב השמות של הנשים בתנ"ך
מוזכרים. קין והבל היו בניה הראשונים, וכנראה היחידים של חווה.
מי לעזאזל היתה אשתו. ומי היתה אשתו של הבל, אם ככה? הכבשים
האלה בטח היו מאוד עסיסיות, אם הן היו שוות רצח בשם אהבת האל.

ביוון קרו כנראה דברים ממש מפלצתיים כדי שכל הז'אנרים יתפתחו
משם, לעזאזל, כרתו למישהי את הלשון. ומישהי אחרת ילדה בן לפר.
למה דווקא את זה זוכרים? אני משוכנעת שהיו ביוון ואפילו בכנען
אנשים נורמליים עם שאיפות ספרותיות. למה אף אחד לא היה מעוניין
לשמוע אותם? למה אנשים חייבים לשמוע על כל הטירוף שרץ בעולם?
למה הם חושבים שלשמוע אח"כ על מחילה וחסדים של אל אחד או אלים
רבים עלול לשנות את זה?
קודם אתה אמור לשמוע על הדברים הכי מסובכים בעולם, וכל זה
מובלע במטאפורות ואנאפורות ואליטרציות כדי שלא תבין שום דבר,
ואז לחשוב לך "אבל זה חסר כל הגיון לחלוטין! כאוס, שוד ושבר!
תוהו ובוהו!" ואותה השראה אלוהית נוחתת על כל מיני יראי שמיים
כריזמטיים, שקוראים לך להאמין לכל מה שאתה שומע, ומבליעים את
זה, גם, במטאפורות ואליטרציות. "נו," אתה חושב. "אם אשתו של מר
אחיה בן צרועה עשתה כך וכך אם יצורים שהם לא בהכרח בעלי
חוליות, גם ישו יכול להפוך ללחם ויין."
טוב, זה לא בדיוק התהליך שקורה, אני יודעת, אבל זה בהחלט מעודד
אותו. כלומר, הטאבו והטוטם הם רק סיפורים עם קצת ביסוס בחיים
של מי שכותב ומי שקורא אותם. וזה די דומה למה שקורה היום.

דיברתי קודם על כל הדרכים שבהן אני באה לידי קיום. האנשים
שמעיזים להתעסק איתי לא הכי נורמלים, אני יודעת. כבר אמרתי את
זה. העניין הוא שאם היו מגבילים את הכתיבה העולמית לדברים
שאנשים היו מעיזים לקחת אחריות עליהם בלי לייחס את זה לי, אני
חושבת שהיינו מוגבלים למשהו כמו 1% מהספרות הקיימת. וזה לא
בגלל שהיו מתחילים לכתוב על דברים נורמליים, כי תמיד עשו את
זה. זה היה בגלל הסופרים האמיצים יותר. אף אחד לא ירצה לקרוא
על חיי היום יום של האנשים הרגילים עלי אדמות.
אה, שכחתי לגמרי.. האמנים.
עוד לא התחלתי לדבר על האמנים.
אני לא יודעת הרבה דברים. אחד מהם הוא למשל מה הקשר בין יצירה
לייחודיות. למה? כאילו היצירה מעצם היותה ברת-עשיה במישהו
הופכת אותו למיוחד. אומנות זו מטרה שמגשימה את עצמה, זה הכל.
עובדה שהרבה יצירות אומנות הן פשוט תוצאה של אלה שקדמו להן.
חוץ מזה, אם הם כל-כך רוצים להיות מיוחדים, מה הם עושים אחד
בחברת השני כל הזמן? רובם לא משהו בכלל. בטח בגלל זה הם כל-כך
מכבדים אחד את השני.
בחדרים מלאי עשן הם מכלים את זמנם בדיונים שרובם נוגעים
לחשיבות של כבוד הדדי, כי הם יודעים שהם אכן לא משהו בכלל.
ואז, מי שמכבד את כולם ונותן "ביקורת בונה" וכו', זוכה למעמד
מאוד גבוה, והכל באמת כתוצאה מהפחד לא להשתלב. בסדר, מאוד
הגיוני. הרצון הזה לביטול המעמדות גם יוצר אותם, בסופו של
דבר.

מצד שני, יש את אלה שחושבים שהם יותר חכמים מכולם, והם מסוגלים
לעורר אי-שלווה חזקה במקרה הטוב, ובמקרה המצוי צחוק פרוע.
המחשבה הזאת על עליונות השכל שלהם היא לרוב המחשבה היחידה שם.
אז אין להם זמן לבזבז על יצירה בינונית של אחרים. אותם אני
באמת הכי אוהבת. כל-כך עסוקים בלחוש בחילה מאחרים, שהם רואים
רק את הקיא של עצמם, וחושבים שזה זהב.
אלה גם אותם אנשים שלרוב תמצא מדברים בשבח הדמוקרטיה, חופש
הביטוי וחופש המחשבה, כל פעם שאמונותיהם זוכות לתקיפה קלה
שבקלות. באותו תירוץ הם משתמשים כדי למגר את הבינוניות הפושעת
לדעתם שביצירתיות התמימה של אחרים. ביקורת בונה אולי באמת לא
תמיד עוזרת, אבל התנהגות כזו תמיד פוגעת. וחוץ מזה, אם בכוכי
העשן של הכבוד ההדדי יופיע אמן באמת ייחודי, אנשים יפטרו את זה
ביומרה עד הרגע שזה יהיה בהוצאת ספרים או במוזיאון. כל-כך
מטופש. ומי שיהיה אחראי שדבר כזה לא יקרה יהיו בדיוק האנשים
שחושבים שהם יותר טובים מכולם.
האמת היא, שאת זה אני מבינה.
הם בסה"כ מתכחשים למשהו במקום להתעלות מעליו, ובאיזשהו מישור
שתי אלה הן פעולות מאוד דומות. אבל לעזאזל, היות אדם אחר טיפש
לא עושה אותך חכם. למה אנשים מסרבים להבין את זה? פוסט
מודרניזם ויחסיות הפכו להיות תירוץ להכל.
אני מתביישת להקרא הסיבה העליונה לקיום של כל יצירת אומנות
בימים אלה. יש להם במקרה מונח יחסי ומעודן ל"תירוץ עלוב ליצירה
בעלת זכום קיום"?

התפקיד שלי אמור להיות לעזור לאנשים להגיע לרעיונות ואז לעזור
להם לכתוב את זה בצורה שכל אחד יוכל לבלוע. יכול להיות שזה
תפקיד טוב, אבל אני בטוחה שאני לא מטופשת עד כדי זלזול בעשיית
התפקיד היחיד שיש לי בעולם. אז למה מאשימים אותי גם כשזה לא
יוצא? מאשימים אותי בהרבה דברים. אני הסיבה לשיגעון, לא התוצאה
שלו. האמונה הזאת, זה הכי מכעיס. אנשים לא אמורים לקבל זכות
להיות לא נורמלים בגללי. להיות לא נורמלי זה לא בהכרח רע, אבל
אותם אנשים שמעלים את זה על הנס כל רבע שעה ממשיכים להתנהג
כאילו יש לתרץ את הלא-נורמליות. באמת מצויין שהם מצאו סיבה
נהדרת כמוני, אבל היה הרבה יותר הגיוני מצדם להפסיק לתרץ
ולהסביר בכלל אם הם באמת מאמינים במה שהם אומרים. אין כמו מוסר
כפול.

כמו שאמרתי, אני לא עוסקת באמנות. נסו אתם לעסוק בזה, כשכל
היום אמורים לצאת לכם מכל חור בגוף היפה והטהור והשמימי או
לחילופין אפל ומתועב ומחליא כל מיני רעיונות נפלאים שהעולם לא
שמע עליהם אף פעם בכלל. כל היום אנשים רוצים שאני אבוא רק
אליהם, כאילו הרעיונות שלי הם בחזקתם. לא ולא, הרעיונות שלהם
הם בחזקתם. אני מוכנה לשים כסף על זה שאם הם היו מוכנים לקחת
אחריות על כל מה שיוצא מהם ולא היו מייחסים הכל לאלוהות או
שטנה, הספרות העולמית מכל סגנון וז'אנר היתה על חיי היום יום
של האנשים הפשוטים, כדי שאף אחד לא ישאל שאלות, ואף אחד לא
ירצה לקרוא את זה.
משהו כזה באמת הייתי רוצה לקרוא. הזוג ארוס ופסיכה מתחתן מחר
וזהו, על אדמת כדור הארץ הלא בתולית בכלל, ואפרודיטי מוסרת את
ברכותיה, אבל היא תהיה מאוד עסוקה בליין החדש של קוסמטיקה אפלה
לנערות שחושבות שהן עמוקות, ולא תוכל להביע את התנגדותה הנמרצת
לנישואי בנה למשפחה כל-כך דלת אמצעים. אז הכל יהיה בסדר, עד
שהם ימותו, ואז למצער הכל ימשיך להיות בסדר, כי אחרי הכל, הם
לא האחראים הבלעדיים ביקום על אהבה ונפש, כך שתוכלו להסתדר
מצויין בלעדיהם, תודה.

וזה, אני מניחה, הוא סיפורה הרגיל, סר הטעם של המוזה. תמשיכו
לנסות לחפש אותי, אבל אחרי הכל, כמו שאמרתי, זה הקול שלכם
והיצירה שלכם. כי אני בסה"כ כמו כולם.