כל יום שישי הוא היה מתבונן בה.  כל שישי, אותו מועדון, אותן
שעות, אותו רעש ברקע, כל שישי היא הייתה שם, וכך גם הוא.
פעם הוא היה הולך לשם עם חברים וידידות, סתם לרקוד, להתפרע,
להסתלבט על בנות, לעשות חיים, סתם לקטע.  עכשיו, כשהאחרים
רוקדים, הוא פשוט יושב בפינה השנייה של הרחבה, צופה - לא צופה
בה, בזמן שאינה שמה לב.  כל פעם אותו הדבר, באה בדיוק בעשר
בערב, מתיישבת בכיסא האחרון בשורה של הבר, מזמינה ג'ינג'ר
אייל, לוגמת ממנו אט אט, לוקחת את הזמן, סבלנית בצורה עדינה
שכזו, וסתם בוהה באוויר, ומדי פעם ברחבת הריקודים, וככה עד
חצות, אז הייתה מניחה כסף על הדלפק, קמה בעדינות ועוזבת, כאילו
ולא הייתה שם מעולם.  כך היה מאז שהבחין בה.
ביום שישי שעבר, לידידה שלו, גלית,  נמאס לראות אותו בוהה בה
בחוסר מעש, והאיצה בו לגשת אליה כי היא לא תוכל לסרב לקסם הזה
שלו, ושיפסיק לחכות למשהו שיקרה, משום שהגורל יצא ללימודים
מונעים ממזמן...איזה גורל, חשב לעצמו... כן, דן פשוט
אתאיסט-חסר אמונה מושבע, אבל לא מאמין לא רק בגורל, אלא בכלל,
לא בדת, לא באנשים, לא ברוח האנושית וכל הבולשיט הזה, לא
בסופים טובים, לא באהבה, כלום.  בגלל זה גם קל לו להשיג
בחורות, כי הוא הטיפוס הזה שלוקח הכול בקלות עם הקסם הזה של
הקאובוי הנודד שרוכב אל השקיעה, אז בחורות פשוטות נמשכות אליו
ישר למיטה.  אבל הפעם לא הבינו מה יש לו, זה כאילו שהוא
התבייש, שום דבר לא יכול לגרום לדן להתבייש! לא הגיוני.

דן התעלם מגלית  בינתיים והמשיך להתבונן בה, הוא כל כך אהב
לצפות בה, פשוט לשקוע בהרגשה מוזרה אך נעימה שכזו ולשכוח
מהכול, מההלוויה של האח מאגוז, מהגירושים המלוכלכים של אמא
ואבא, פשוט להתבונן בה.  לראות אותה מסיטה מבטה מצד לצד, את
העיגולים התכולים היפהפיים האלו מרצדים מפינה לפינה, מזיזה
בעדינות מקסימה את שערה השחור והבוהק אחורה, דומה ללהבה שחורה
הבוערת על יופי, חושפת לפתע פנים צחורות כשלג השוות ביופיין
לאלף הרים מושלגים, תווי פנים כה עדינים ויפים המובילים אט אט
כקווי עיפרון עדין בדיוקן שמיימי, לשפתיים אדומות וחושניות,
מראה מתוק משל עצמו.  מסדרת ישיבתה בעדינות ולוגמת עוד לגימה
מן הג'ינג'ר אייל.  למרות כל הרעש והעשן מסביב, פניה נראות כה
יפות ותמימות, כאילו ולא ראו רוע מעולם, כה שובות בקסמן המיוחד
הזה, היופי המסקרן הזה שלעולם לא ניתן להסביר, שפשוט מושך את
העין לא משום שהוא מעיר דחף גס של תשוקה טיפוסית, אלא משום
שהוא כל כך יוצא דופן, ולכן מצליח למשוך את עיני הסובבים.

כך עברו שעתיים של שתיקה בתוך המוסיקה הרועשת, שעתיים שנספרו
כדקות בשביל דן, הבחין בה כרגיל, מניחה כסף על הדלפק, ומתארגנת
לצאת.  דן לפתע חשב לעצמו שאולי  גלית צודקת, שאולי עליו לגשת
אליה... אבל רגע, זה לא הקטע שלו כל זה, הוא מרגיש מוזר בכל
הקשור אליה, לא כמו עם שאר הבחורות, לא שזה מפחיד אותו או
משהו, מה פתאום, הוא פשוט לא מכיר את ההרגשה, כן, זה הכול.
והיא כבר בדרך החוצה, רגליו ומוחו ממשיכים להיאבק בזמן שהוא רץ
אחריה לכיוון היציאה ומשיג אותה רק במדרכה שליד היציאה, "היי,
אהה, כאילו, היי, אני אהה, דן, וסתם כאילו, סתם ישבתי מהצד
וזה, ו... נו, אממ", העלמה ניסתה לעזור לו מעט, "כן?", "נו, את
נראית לי ממש מקסימה ומיוחדת וזה, ואני כבר שבועות שרואה אותך,
נו, יושבת שם וזה, ואני פשוט נורא רוצה להכיר אותך, באמת, ו...
לא יודע, אני בדרך כלל לא ניגש ככה, ולא יודע למה אני ביישן
כמו לא יודע מה עכשיו, אבל נו, אממ, תרצי להיפגש פעם... או
משהו?", מסמיק יתר ומשפיל מבטו, והיא, מתקרבת אליו מעט, מרימה
את סנטרו עם מגעה העדין, מצחקקת קלות וחושפת לפתע חיוך שגורם
לרעדה קלה בברכיו של דן, נושקת לו על הלחי בקלילות שכזו,
מחייכת חיוך קטן כזה שגורם לדן לחייך מאוזן לאוזן, מפנה את גבה
ונעלמת לה אט אט לתוך אורות החושך.
היה ניתן לצפות כי דן יהיה מאוכזב, אבל היא השאירה אותו עומד
שם, עם חיוך על פניו, עיניים קורנות מילים חסרות הברות,
אבל יותר מכל, היא השאירה את דן, מאמין.

בבוקר שבת, קם דן רענן וזורח משמחה, מהלך לו בקלילות יתר
וחיוכים נוטים לטירוף לאמבטיה.
אחרי מקלחת וארוחת בוקר מזינה של בייקון ובמבה, אץ לטלפון ולחץ
על 2 לחיוג מהיר (גלית), וישר אחרי ה"הלו" המאשר, פרץ בשמחה
ובמילים, וסיפר לה בקול נרגש כילד שעלה לראשונה על מתקן בגן
שעשועים, את אשר חווה ועבר אתמול,
אחרי שההלם של גלית מן דבריו של דן דעך מעט, אמרה לו באדישות,
שמא יתר, שלא צריך להתייחס לזה יותר מדי ברצינות, רק עוד סטוץ
לרשימה המאבדת ספירה,
דן ענה בהתלהבות לא קטנה ממקודם, חזר ואמר, כי הפעם זה אכן
משהו מיוחד, כי הפעם גילה אהבה מהי.
גלית הגיבה בלית ברירה ואמרה כי היא חייבת ללכת משום שמאלצים
אותה לבוא לעבודה אפילו היום בגלל איזשהו עומס חריג, ניתק דן
את השיחה, והמשיך לזמזם שירי אהבה לא מוכרים בזמן שהלך בקלילות
הלוך וחזור בסלון, לובש טרנינג וחיוכים נרחבים.  ובינתיים הלכה
גלית לעבוד במשרדה, שיושב בדיוק בקומה שמתחת למשרדו של דן.

בערב של אותו יום, הלך דן למועדון ההוא ושאל את הברמן על עלמת
הג'ינג'ר אייל המסתורית, לאחר תיאור פיזי קצר, הברמן זיהה אותה
מייד ואמר לו כי היא עובדת ב'גולדברג ובניו בע"מ'.  וכשנזכר דן
כי החברה בה הוא עובד ו-'גולדברג ובניו בע"מ' עומדים לבצע
מיזוג עובדים, החל להחזיק אצבעות עד כאב, בתקווה שתגיע העלמה
לעבוד באותו בניין שהוא עובד.
שבוע לאחר מכן, עדרים של עובדים נכנסו למעליות הבניין והחלו
להתפזר ולמצוא את משרדיהם, במקום העבודה החדש שלהם.  דן החל
לחפש את העלמה המסתורית בכל מקום ובכל כיסא, אך לא מצא אותה,
התייאש וחשב כי מזלו לא שיחק לו הפעם... נו טוב, ממילא לא
האמין מעולם במזל...
הלך לכיוון המשרד של המנכ"ל, כדי לשוחח איתו על הירידה
המשמעותית במכירות החודשיות, שאל את שתי המזכירות (כמובן שצריך
שתיים) שליד המשרד אם הוא פנוי, מאחת קיבל סיבוב בוטה של
עיניים, ומהשנייה קיבל המלצה לא להיכנס ולחכות עד שהעלמה
שנכנסה לפני רבע שעה בנימה זנותית משהו, תצא.  כתגובה לדבריה,
אמר דן בחוסר סבלנות כי הדו"ח הזה לא יכול לחכות,
ודפק על הדלת בזריזות ולא קיבל תשובה, דפק שוב, רק שהפעם נכנס,
ובדיוק כשפתח את הדלת, ראה שמישהי אוחזת בידית בצידה השני של
הדלת ופותחת אותה גם היא, והרי זאת העלמה המסתורית שחיפש ברבע
שעה האחרונה, יפה ומדהימה כתמיד עם שפתיים קצת פחות אדומות,
מנגבת את השפתון האדום (עד מאוד) שנמרח קצת, מעיפה קווצת שיער
מלאכותי מכתפה, מסדרת חצאיתה, וצועדת החוצה, כאילו ולא ראתה
פניו מעולם.
בעוד שדן כמעט והצליח לדמיין את לבו נשבר לאלפי חלקיקים שנמעכו
על ידי נעלי העקב הנוקשות והגבוהות יתר על המידה של העלמה
שלקחה איתה את אמונתו, נכנס עם רגל אחת למשרד, אמר למנכ"ל
שבעצם ידבר איתו יותר מאוחר, סגר את הדלת, והלך במהרה לכיוון
המשרד של גלית.
כשעמד להיכנס למשרד של גלית (שעבר קומה אחת למעלה, סמוך למשרדו
של דן, לא בגלל קידום, היא ודן בעלי אותו תפקיד, פשוט שינוי
מקומות עקב המיזוג), ראה אותה יוצאת משם, אמר לה בחיפזון ובקול
מתוסכל כי יש לו משהו לספר לה אך קודם הוא צריך את החשבונות של
החודשיים האחרונים,
גלית אמרה שהיא חייבת לזוז לכמה דקות, אבל שאין בעיה כי הוא
יכול להיכנס למשרד ולקחת מה שירצה, מזל שבדיוק סיימו להעביר את
הציוד שלה. דן ענה במהרה כי שאחרי שתחזור, שתלך למשרדו, הסכימה
גלית ודילגה לה ברחבי המסדרון.  היא תמיד הייתה הבחורה המקפצת
החמודה הזו, שלא שמים באמת לב אליה רק אם מתחילים לדבר איתה
באמת ולהכיר אותה, רק אז מתחילים לחבב אותה קצת, היא מסוג
הבנות שאוהב להתפרע מתי שרק אפשר, להיכנס למרכז תשומת הלב
ולהתחיל לצחוק ולחגוג כאילו אין מחר... אבל עמוק בפנים, היא
דווקא נורא ביישנית ומופנמת, צריך ממש להכיר אותה כדי להכיר את
כל הצדדים שלה.  היא לא יפה במיוחד, כלומר, היא רגילה שכזו, לא
מבחינים בה במיוחד מבין שאר הבחורות ברחוב, שיער חום מתולתל
קצת מעבר לכתפיים, רזה אך לא חטובה, פנים קטנות ועגולות שכאלו,
כמו של ילד קטן וחמוד, עור חלק ומנומש, ואף קטן וחמוד שכזה
שיוצא מתוך עיניים חומות ורגילות.
נכנס דן למשרדה, והחל לעיין במחשב שלה, בחיפוש נועז אחר
החשבונות, נתקל בקובץ בשם "יומן", ואכן, ידע שלא צריך להיכנס
אליו ושזה פרטי, ואכן, גם ידע שזה נורא מסקרן, כמובן שבחר
להקשיב לסקרנות והחל לעיין בו מעט...
סתם עבר על קטעים, שידע כבר מאחר שהוא ידיד כל כך טוב של גלית,
ואז חלק מסוים תפס את עינו,
"אוף, כל כך נמאס לי כבר מהקטע עם דן... אם רק הייתי קצת שונה,
אם הייתי יותר יפה ומיוחדת, משהו, אולי, לא יודעת... אולי הוא
היה שם לב אליי באופן שאני רוצה שישים לב אליי... הוא כל כך
מיוחד, אחרים לא רואים אותו כפי שאני רואה, הם לא רואים את
הבנאדם הרגיש שמגן על עצמו בשכבות רבות כל כך של אדישות
וקלילות מזויפת שכזו, הם לא רואים את האכפתיות הגדולה שבמעשים
המוזרים שלו, לא מרגישים את ההרגשה המקסימה הזו כשהם רואים את
החיוך הזה, לעזאזל,
רק אני רואה ומרגישה את כל זה, ואין לי מה לעשות עם זה... 15
שנה אנחנו כבר ידידים כל כך טובים, מילדות, יודעים הכול אחד על
השנייה, מכירים אחד את השנייה כל כך טוב, כתפי ספגה את דמעותיו
הכואבות ביותר, ואני יודעת שהיא תהיה שם גם בעתיד, ושהוא גם
יהיה שם בשבילי, אבל אני רוצה יותר, אוף, אני רוצה שירצה אותי
באופן שאני רוצה אותו... אוף, אני כל כך אוהבת אותו... וכל מה
שאני יכולה לעשות זה לשבת במשרד הזה ולהתלונן בפני מחשב...",
במצב מלחיץ אליו נכנס דן, הרעשים שהיו ליד המשרד של גלית
הספיקו להבהילו ולשלוח אותו למשרדו חיש חש, ולהתנהג כאילו הכול
כרגיל,
אם כי בלבו התחוללה סערת רגשות של רעמים שנשאו קולה של גלית
וברקים המבזיקים  את פניה, אך לא הרגיש שמשהו באמת השתנה... לא
ידע, אולי, משהו...
כשגלית חזרה ונכנסה למשרדו, סיפר לה מה שקרה עם תכולת העיניים.
דמעה עלתה בעינה, היא התקרבה לדן, אמרה לו שהכול יהיה בסדר,
חיבקה אותו במשך דקות חמימות, נשקה לו על הלחי בעדינות, והחלה
להפנות את גבה לדן כדי לעבור לצד השני של השולחן, ובדיוק ברגע
זה,
נגעה ידו של דן בעדינות בכתפה הימנית של גלית, סובבה אותה
בעדינות אליו, ודן נשק לה בשפתיים נשיקה שאמרה אלפי מילים בלי
להוציא קול, מטוהרת ונקייה מעשרות העלמות מבעבר,
כזו ששווה 15 שנים של המתנה.

ודן, אחרי הכול ועכשיו יותר מתמיד, דן מאמין.