יום שישי בצהרים. קולות צבעוניים ממלאים את האוויר כעפיפונים,
נשים וגברים לוגמים קפה מספלים בהירים, מסלסלים עשן לבן מפיהם.
התחלות חדשות שנרקמות ברמזים.

אני רואה את אורי עומד בפינה, פרצופו מכווץ מהשמש וכמעט נעלם
מאחורי המשקפיים ומתחת לכובע השחור שלו. אנשים מבושמים
ומאופרים עוברים מולו, מדגישים את זרותו. גם אני הולכת מהר,
מתקינה חיוך ורק כשאני כבר ממש קרובה אליו הוא מבחין בי.
"איפה היית? אני מחכה לך פה עשרים דקות."
"מצטערת", אני פולטת את השקר המוכן "בדיוק כשהגעתי לתחנה
האוטובוס יצא."  
אנחנו נכנסים לתוך בית הקפה שאורי אומר שהיה יושב בו הרבה.
קירות ירוקים כתומים ומבטים מעוצבים סוגרים עליי. מוזר, קשה לי
לדמיין את אורי בצפיפות העצבנית של תל אביב, הוא פשוט לא נראה
שייך לכאן. הוא מחפש מקום ומחליט על שולחן עגול וקטן עם שני
כיסאות. אני דואגת להתיישב במקום שבו יראה את הפנים שלי
מהזווית הטובה, שולפת שקיק סוכר מריבוע החרסינה, בוצעת אותו
ומפזרת על הלשון מהמתיקות המוחלטת. זה לא עוזר, רק מחדד את
חוסר הטעם ואני מדליקה סיגריה, מתפללת למלצרית זריזה.
אורי מספר לי על הפגישה שהייתה לו קודם עם המו"ל, איך ששום דבר
לא מתקדם ושוב הוא צריך לעשות הגהות וכמה שהוא מת לגמור עם כל
זה. "אבל מה לעשות", הוא תולה עיניים מעוננות באוויר, "כנראה
שזה חלק מהעניין."
"ספר זה כמו תינוק", אני אומרת, מוקסמת מהדימוי שמצאתי "צריך
לעבור את כל השלבים עד הלידה..."
"ואחר כך לדאוג לו שיגדל", אורי מחייך, בעיקר לעצמו "אבל אני
לא אהיה כאן בשביל זה."
אני מסתכלת על אורי, כמה שהוא יפה ובודד ורחוק, כמו דמות מספר.
אני רוצה להיכנס לתוך הערפל הדק שעוטף אותו אבל אין לי אפילו
אומץ לגעת בו.
"חבל," אני פולטת ומייד מתחרטת.
"למה חבל?"  
"אה...זה, לא חבל", המילים מסתבכות ונופלות לי מהפה "כאילו,
חבל שאני לא נוסעת גם לאירופה, יש שם אווירה מקסימה."

האוויר משחרר, מפריח את המועקה של הקירות הדוממים, של השולחנות
הצפופים, האלכוהול עדיין מטרטר בתוך הראש.
ריח טריות ירוקה.

אורי מספר לי על עמית, החבר הכי טוב שלו, שעזר לו להדפיס את
הספר ונסע אתו יחד ללונדון כדי ללמוד טיפול בשיטת אלכסנדר.
השמיים למעלה צובעים את הדרך שלנו בתכלת עד שאנחנו מגיעים לבית
של עמית ומטפסים במדרגות ואורי אומר שילמד אותי יציבה נכונה
וצובט אותי חזק בעצם הזנב, צוחק כשאני צורחת.  
השלט ובו שתי דמויות מקווים של איש ואישה, מציין בפשטות 'עמית
ושרון'. אורי מושך בחוט וציפור העץ נוקשת במקורה בדלת.
"רגע" אני שומעת קריאה מבפנים ואורי מספיק לצבוט אותי שוב לפני
שהדלת נפתחת ולפנינו עומד החבר הצנום שלו בחולצה כתומה וצמודה,
מביט בנו בעיניים כחולות, ערניות וחייכניות. אני מחבבת אותו
מייד.
"רק קפצנו להגיד שלום" אורי פורץ לתוך הדירה ונוחת על ספה
כחולה ומעוצבת "אנחנו הולכים לסרט".
"מה תשתו? קפה קר?"
"מעולה", אני עונה.
"פרצו לנו לדירה אתמול" אומר עמית כשהוא חוזר מהמטבח ובידיו
מגש עם שלושה ספלים מצויירים. "בכלל, היה לי כזה יום מסריח,
גררו לי את האוטו. שרון עוד הייתה בלימודים ואני מגיע הביתה
מת, אחרי שנסעתי באוטובוס ורואה שגילחו לי את הבית. המערכת,
הוידאו, המחשב."
"מעניין שלא גנבו את הטלוויזיה שהבאתי לכם" אורי צוחק ועמית
מצטרף אליו.
"למה? היא לא עובדת?" אני שואלת אבל השאלה שלי נשארת תלויה
באוויר, מיותרת.
אני מנסה לעקוב אחרי השיחה של אורי ועמית, אבל אין לי מקום
בזיכרונות המשותפים שלהם ואני מוותרת, לוגמת מהקפה שלי, משיטה
את העיניים על פני כוננית הספרים שלידי, מסתכלת איך הוא והיא
שוכבים על המדף, נחים ברישול זו על זה. אני לוקחת את 'אני
אנסטסיה' של אלונה קמחי, שוקעת בתוך הפוף המתאים את עצמו לגופי
וקוראת את השורות המוכרות, המעודדות, כמו פגישה עם חברה טובה.


עמית ואורי מתחבקים בפתח הדלת. "שמחתי להכיר אותך", אומר לי
עמית והיד שלו קלה ושבירה בתוך ידי. אני חורטת בתוכי את הכחול
המרגיע של עיניו. איכשהו יש לי הרגשה שאזדקק להן.

"אתה מגיע לדיזינגוף סנטר בחמש דקות?" אורי נושף בעורפו של נהג
המונית.
"השתגעת!? עם התנועה שיש עכשיו?"
"היית צריכה להגיד לי שהסרט מתחיל בשבע" אורי מזעיף אלי פנים
מתוך המראה.
"הלו, בחור", הנהג נוזף בו "זה בסך הכול סרט, מה קרה?"
"כן אמרתי לך."
"תתנהג כמו גבר. היא בחורה טובה, בטח שכחת מה שהיא אמרה לך."
אורי מתעלם מדבריו של הנהג "תביאי לי את הפלאפון", הוא מצווה
בקול ואני מצייתת, מחפשת את החספוס הקריר בתוך התיק שלי. אני
רוצה להגיד לנהג שאין לי שום דבר עם הבחור הזה שצורח מאחור כמו
ילד חצוף ושבכלל לא בא לי ללכת אתו לסרט ואני מעדיפה להישאר
במונית הממוזגת והמרופדת שלו, אבל אני שותקת, נותנת לאורי את
הטלפון הנייד ומביטה החוצה באנשים שצועדים ומסתכלים ישר, בלי
להתבייש בעצמם.

רגעים מתפוררים, אין נקודות אחיזה, אין התחלה ואין סוף. אולי
הרגע הבא יתפוס אותי בגרון? אולי לא אוכל לעמוד יותר? אני רוצה
להיכנס שוב לחדרי החלומות שלי. שום דבר לא בטוח כשאת יוצאת
מהמיטה.  

"חכה רגע", אני אומרת לאורי שמתעלם לגמרי מההתפוצצות הזהובה,
החגיגית, שבמכל השקוף "אי אפשר לראות סרט בלי פופקורן." הפנים
שלו מתעקמות, "נו, מהר", הוא מאיץ בי, אני שונא להפסיד
פרסומות.
"פופקורן בינוני ודיאט קולה בבקבוק בבקשה", אני פונה לנערה עם
הפפיון האדום שעומדת מאחורי הדלפק.
"בבקשה", היא מגישה לי בזריזות ומחייכת בלבביות כזו שמעלה בי
גל של חמימות. ברור לי לגמרי שהיא לטובתי, שמחה לקחת את חלקה
בטקס הקטן שלי, מבינה שיש דברים שפשוט אסור להרוס אותם.
אבל אורי לא מבין. הוא דוחף אותי לתוך האולם החשוך, מחפש
עצבני, אפילו מבוהל, את השורה שלנו, מתעקש לקלקל לי את הרגע
שבו אני הכי אוהבת להיות גאה ואיטית, כמו בת אצילים הפוסעת
למקומה בהיכל אופרה מלכותי, מדביק אותי בגסות שלו. אני שוקעת
במושב ומשעינה את הרגליים על הכיסא שלפניי.
הדביקות שעל המסך מעצבנת אותי וההנאה המופגנת של אורי מעצבנת
אותי אפילו יותר, מה כל כך מצחיק בחבורה הזאת של הגברים
שיושבים במעגל מחובקים ובוכים? ולמה הוא לא נוגע בי בכלל?
"איכס! אני לא סובלת את השטויות האלה של האמריקאים."
"גם אני הייתי בקבוצת תמיכה", אומר אורי.
אני רואה אותו מצטרף למעגל הרכרוכי, בוכה בתענוג ומתרתחת "פ...
זה דוחה בעיני! כל כך צבועה האחווה הגברית הזאת. כאילו לסבול
זה משהו שעושים בסבבה עם החבר'ה."
"החשיפה מאוד משחררת", הוא מסביר לי "עדיף לסבול לבד?"
על המסך בחור שוכב על הרצפה וגונח כאילו הוא עומד ללדת והחברים
סביבו מחזיקים לו את היד, 'תנשוף' הם צועקים והזיעה פורצת להם
מתוך השיער, גולשת על פניהם. אני מביטה בפרופיל המרוכז של אורי
ומחככת את היד שלי בשלו. הוא לוקח את היד שלי ושם אותה על הירך
שלו, לופת את אצבעותיי באצבעותיו.
פתאום הצבעים שעל המסך ממלאים אותי בהתרגשות. אני מרגישה לפיתה
בחזה. היד של אורי תופסת ומטלטלת אותי מבפנים.
אני כבר לא לבד.