לפני כמה שנים, באיזה בית קפה עלוב למדי בשינקין, ישבנו אני
ומירב ודיברנו על העתיד שלנו. מירב רצתה ללכת לעתודה וללמוד
קרמינולוגיה, ואח"כ לטוס להודו ולקחת סמים כמו כולם.
זו הייתה ההגדרה שלי, ההגדרה שלה הייתה: "לחפש את עצמי."
היא ישבה מולי, יפה כמו תמיד, בחשה את תה הצמחים
שלה, ודיברה בחולמניות על נפלאות המזרח.
אני באופן אישי שנאתי את הרעיון לטוס כל כך רחוק בשביל סרחון
ומסלולים על הרים מיוזעים. בעיניה זה נראה קסום.
תמיד הייתי משוכנעת שמירב מתכננת את הנסיעה להודו עם אחד
מהמחזרים התורנים שלה, לי לא היו כאלה.
אבל הפעם היא דיברה על נסיעה משותפת איתי, והברק בעיניה
רק נצנץ בהתלהבות יתרה.
הבחור שישב בשולחן לידנו התחיל לשלוח לעברה מבטים מפשיטים,
ואני התחלתי לאבד את העניין בשיחה.
"מה יהיה אם אחת מאיתנו תמות עד אז?" שאלתי בתקווה .
"במקרה כזה," היא שלחה מבט פושר לעבר הבחור בשולחן השני
"אף אחת מאיתנו לא תסע." היא פסקה.
לא האמנתי לה אז, בבית הקפה בשינקין, וגם לא האמנתי לה
אחרי שכבר נפרדנו כשהיא באה ללוות אותי לבקו"ם, מוחה דמעה
שבאמת הייתה שם (ספק בגלל הפרידה, ספק בגלל העדשות)
ומבטיחה לי שאף פעם לא נפרד.

בתקופת שירותי המועיל בצבא (פקידה, אלא מה) הקפדתי לעשות
כמה שיותר דברים מזעזעים בחיי, כמו לעשן כמה שיותר חשיש ,
להסתובב עם כמה שיותר בחורים מפוקפקים, לעשות קעקועים,
ועוד כל מני דברים חסרי טעם שכאלו.
אבל הדבר הכי חסר טעם שעשיתי בכל תקופת שירותי הצבאי היה
ללכת למגדת עתידות.
את זה הכי רציתי לעשות כיוון שזה היה קשור לרוחניות ומיסטיקה,
דבר שלא האמנתי בו אפילו אם היו מראים לי את בודהה בכבודו
ובעצמו.
הלכתי למגדת עתידות ששכנעה אותי לשלם לה יותר מחמישים שקל,
שזה דבר שהיה קשה להוציא ממני בתקופה ההיא.
כדי לפתות אותה שתנבא לי עתיד שמתחבר באופן כלשהו אל
הבחור שהייתי מאוהבת בו עד עמקי נשמתי, הבאתי אותו.
כמובן שהוא לא ידע בבירור שאני מעוניינת בו, בשבילו הייתי
"ידידה טובה" והוא שמח לבוא איתי "סוף סוף תהיה לך קצת
אמונה בכח הפנימי שלך" הוא טען בטיפשות.
אף פעם לא הבנתי מה אני מוצאת בו, אז והיום.
עד שהגענו אל "רואת הנסתרות" הייתי בטוחה שיש רק דרך אחת
לנבא את העתיד - כדור בדולח. אחרי שהגענו הבנתי שהיא
מתכוונת לראות מה צופן לי העתיד בקלפים. עוד יותר טיפשי.
אזמרלדה שלנו ראתה אותי נשואה בעוד שלוש שנים,
לומדת משפטים במכללה בצפת, וחיה לפחות עד גיל 87 .


בימים אלה, במבט לאחור, אין לי ברירה אלא לברך את עצמי
בעצב, על כך שצדקתי .
מתתי שנה וחצי אחרי המפגש ה"מרתק" הזה עם רואת הסתרים.
ידעתי שאמות, הייתה לי ההרגשה הזאת, שעולה ומתפשטת בבטן.
שבועיים אחרי ההלוויה שלי מירב נסעה להודו, לחפש את
עצמה ולעשן קצת גראס עם ה"ידיד הטוב" שלי.
אין לי טינה כלפיה. גם לא כלפיו. התאוריה שאני מאמינה בה
טוענת
שלא תתכן טינה לאדם שמעולם לא אהבת באמת.


לאחר שסיפרתי מעט על עצמי לפי בקשתכם, אני מבקשת מכם
לתת לי את הרשות לכרטיסי "חופשי חודשי" בחינם מאיזור גיהנום
עד גן עדן הצפונית.
כידוע לכם, הכרטיס עולה באחוז רב של נשמתי, והשטן אינו
מוכן להתמקח על המחיר.
בחייכם , אפילו ב"אגד" לא כל כך יקרנים...



                 

                                                 בתודה ,

                                            תושבת גיהנום
                                                 נרגזת


העתקים :
אלוהים - ראש אגף השמיים והארץ
השטן - מנהל אגף גיהנום
כל המלאכים הנוגעים הדבר