אני יורד מהאוטו, ומנסה לנשום כמו שצריך.
הלב שלי פשוט משתגע בחולצת הטריקו הכחולה שלי. הג'ינס שלי,
זה שאני לובש כבר שנים, דווקא עכשיו לוחץ לי, ואני מתחיל
להזיע.
עוד שתי דקות.
לפני שיצאתי מהבית אמא בכתה.
היא ידעה מה אני עומד לעשות, והיא לא ידעה מה להגיד לי.
מצד אחד, הם צריכים את הכסף. מצד שני, לאבד ככה בן?
אני נכנס לסופר, המאבטח בוחן אותי, אבל הוא נותן לי להכנס,
אין לי תיק.
הוא לא חושד בי, אני לא נראה כזה.
עוד כשהייתי קטן הילדים תמיד צחקו עלי: "מוחמד נראה כמו
יהודי!"
אני נזכר בזה דווקא עכשיו. דווקא דקה לפני.
אני מביט מסביבי, יום רגיל בסופרמרקט.
לאנשים פה אין מושג מה עומד לקרות בעוד דקה.
אשה אחת, דווקא יפה, בוחרת לה עגבניות .
ילד קטן מנדנד לאמא שלו: "אמא, אני רוצה במבה!" וילדה אחת,
בטח בת 16 בערך, עומדת ליד הדוכן של הקפואים ומביטה בי.
למה היא מביטה בי? אני נראה כמו יהודי .
עכשיו זה הזמן. אני אומר לעצמי. הגיע הזמן. אני מחפש בכיס
של המעיל את הכפתור. מצאתי. ללחוץ. עכשיו אני רק צריך
ללחוץ. אסור להסתכל על האנשים, צריך רק ללחוץ. ואני עוד
רגע לוחץ, עד שאני שומע אותה לידי.
"סליחה, מה השעה?" אני מביט בבהלה לעברה "סליחה?"
"מה השעה?" היא שואלת שוב .
על זה לא לימדו אותנו בתנועה. מה אני אמור לעשות? אני רוצה
לצעוק לה: "אני עומד להתפוצץ , תברחי מפה!" אבל אין לי
אומץ. ולהתאבד יש לי?
אני מביט בשעון שלי "שתיים ורבע." אני עונה לה ומחלץ חיוך
"השעה שתיים ורבע."