אני זוכר שזה היה חלום מאוד מוזר. ישבנו, אני ומישהי שאני לא
מכיר בבית קפה שהיה ממוקם בתוך מפל מים. הגענו למפל דרך דלת
אפורה וכדי להגיע לדלת האפורה הזו ולפתוח אותה ולראות בבת אחת
את המפל הזה עם השולחנות היינו צריכים לרוץ, אני והיא במסדרון
צר מבטון וכל הזמן היגיעו מולנו מלצרים מחוייכים שדחפו עגלות
כאלה שחסמו את כל המעבר. היא קופצת, אני מסתכל על התחת שלה
וקופץ גם וביד אני מחזיק מן אולר. לדרמן לייתר דיוק. לקחתי
אותו מהחדר בו היינו לפני שהתחלנו לרוץ. ישבתי על המיטה
ונהניתי לשחזר את החלום המוזר הזה, בשיטה של הרצה לאחור. אני
חושב שהגעתי ממש עד ההתחלה, לא היה כלום לפני החדר הלבן שממנו
התחלנו לרוץ, אבל סוף החלום היה הקטע המפחיד באמת שגרם לי
להתעורר. ישבתי איתה במפל המים, משום מה היא ניגנה בתרבוקה
אילמת ורק אני שתיתי קפה, ופתאום היא התחילה לקלל ולהצמיח
זיפים.

"כוס אחתק, אנעל דינק. צא מהשק"ש שלי". שמעתי קול מתוך
האפילה.
"מה... מי זה. איפה... מה..."
"איך אני אמור לישון עכשיו. צא מהשק"ש שלי. מה נראה לך שמישהו
הניח פה שק"ש ספייר בדיוק כשלך חסר? כל השמירה המזדיינת הזו
אני רק חושב על השק"ש החם שלי בשביל למצוא אותך בפנים?"
עדיין לא הייתי מאושש מהחלום אבל כבר התחלתי להבין מה קורה.
כדי לא לשכוח את החלום, שמתי עליו זין לאיזה דקה בערך, רק כדי
להנות מהזיכרון הטוב של חלום מוזר מאד, כזה שגורם לי להבין
שהצבא לא הצליח למחוק את הדמיון שלי.

לא משכתי את זה יותר מדי למרות שהבן זונה הזה, כמו כל האחרים,
עושה את אותו הדבר. משום מה תמיד בחדר משמר צה"לי יהיו חסרים
שק"ש או שניים. אף שוקיסט לא יודה שהוא שכח, והוא בכלל לא שכח,
פשוט בפעם שעברה שהיה כאן מישהו ישן לו בשק"ש ואז היתה ירידת
משמר אבל ההוא נשאר לעוד משמרת אז הוא ישן וההוא היה חייב לצאת
אז השק"ש נשאר אבל יש לו סימן שמוכיח. הקיצר, תמיד חסרים כמה
שק"שים בחדרי משמר, מה שגורם לכך שאתה חוזר משמירה ומוצא מישהו
במיטה שלך, בשק"ש שלך, ואם הבאת כרית או תיק אישי, אתה תמצא
אותו מתחת לראש של מישהו. ואתה, עייף מת, לא נעים להעיר את
כולם עכשיו כדי לברר וזה גם לא מעניין אף אחד. אתה רוצה לישון.
אז אתה משכנע את עצמך שהוא התבלבל והמיטה הפנויה שם, עם השק"ש
החם, היא למעשה שלו, כך שאין בעיה מוסרית להיכנס לשק"ש החמים
והפנוי הזה. המלאך שיושב לך על הכתף הימנית ואמור ללחוש לך שזו
המיטה של מי שהרגע קם לשמירה וירצה לחזור אליה, שבר שמירה
ונרדם, והשטן על כתף שמאל, אמנם עפוץ, אבל מספיק מניאק כדי
לשכנע אותך שזה בסדר, בבוקר כבר יסדרו את הבאלגן. אז אתה נכנס
לשק"ש החמים הזה כמו תינוק שהצליח לחזור לרחם, עד שהמניאק
האידיאליסט הזה מעיר אותך בקללות באמצע החלום.
בסוף הוא התייאש ותפס את המיטה מעליי, המיטה של שופל שהרגע עלה
לשמור.
"דון?"
"מה?" נמנמתי.
"אתה יושן?" הוא שאל רציני לגמרי.
"מה?" אני שאלתי שוב, לא זוכר את השאלה.
"אני חושב שעשיתי טעות." הוא המשיך להיות רציני מאוד.
"מישהו מת?" שאלתי מנסה להישמע הכי מנומנם שאפשר.
"הרבה אנשים ימותו בגללי, דון. זה רציני." הוא נשמע רועד.
"מה קרה שוורצמן? זה שוב החיידק הטורף?" שאלתי כבר די עירני.
"הרבה יותר גרוע. דון, גירשתי את המשיח".
"מי זה המשיח? כמה פאלפלים היו לו?" הבנתי כבר לגמרי מה היה.
"מה פאלפלים? המשיח, משיח בן דוד, לא נתנו לו לעבור במחסום."
לא הבנתי כלום.
"לפני חצי שעה, אני קולט בן אדם עם חמור לבן, אחי, לבן
לגמרי...." הוא ממש רעד.
"הגיע מלמטה, מהצומת?"
"כן, בן אדם זקן עם עיניים טובות כאלו, לבוש כולו בלבן, חמור
לבן, הגיע למחסום. הוא הרים את הידיים וכאילו בירך אותי ואת
עיסאם, ושנינו היינו ככה המומים. אחרי דקה שהוא מלמל, הוא אמר
לנו שבא לציון גואל, ושנפיץ את זה בארבע כנפות הארץ וכאלה. אז
עיסאם התחיל לנסות להסביר לו שהוא בכלל דרוזי וזה לא תופס עליו
אבל תודה, ואני עליתי בקשר ואמרתי שמברג אלוהים הגיע ל-106
ורוצה לעבור."
אחרי שהוא שמע את עצמו אומר את זה בקול, הוא ממש התחיל לחרחר.
בשלב הזה כבר הייתי מאד ערני. אין ספק שיש לו בעיה רצינית.
"כנראה נירדמת שם וחלמת את זה, אחי. תחזור לישון." ניסיתי.
"לא, לא, תאמין לי, לא נרדמתי וזה לא היה חלום והשבת שחטפתי
אמיתית לגמרי. אם זה היה חלום, לא הייתי נותן לעצמי בחלום שלי
שבת. אני מכיר את עצמי, הייתי נותן לעצמי בחלום אות גבורה או
משהו כזה. החמ"ליסט המפגר הזה חשב שמברג אלוהים זה אלוף אג"ם,
אז הוא שלח סמלתו שיעיר את מאיר והמג"ד".
"אתה לא רציני?" התחיל להיות לי קר מרוב פחד על הסיטואציה שהוא
עומד לתאר. ואכן, לא היה צריך יותר מדי דימיון כדי לנחש את
המשפטים הבאים שלו. המג"ד הגיע עם כל קצין מטה ומ"פ שהוא הצליח
למצוא, הגיע למחסום, ומצא שני טירונים שאחרי חודשיים בצבא מצאו
עצמם מאבטחים את הר הבית בגלל הבאלאגן עם הפלשתינים והכל.

"לקבלת המג"ד, הכוח יימתח להקשב." מלמל שוורצמן וכיסה את עיניו
עם יד ימינו, ספק מצדיע, ספק מתנצל, אבל בכל מקרה מפוחד עד
מוות, מקרין אל מול עיניו את כל חייו הצבאיים, חושש מהשבת
שעומדת לנחות עליו.
עיסאם לא ידע איפה לקבור את עצמו. מצד אחד, הוא היה רחוק מאוד
מלהיות טירון פעור כמו שוורצמן מצד שני, שוורצמן כבר נתן את
ה-"הקשב" הביזיוני ונטל הטקט שלו, מה הוא יכל לעשות?

"ומה האיש על חמור עשה בכל הזמן הזה?" שאלתי לגבי הפרט היחידי
אותו לא הצלחתי להשלם מהדימיון.
"הוא ניסה להבין למה בדיוק מחכים, ואמר לנו שאין צורך בליווי
כוהנים, שהוא צריך להגיע לבד. אחי, הוא היה אמיתי, דיבר בשפה
תנ"כית, בירך את עיסאם ואותי שוב, אבל בעיקר שתק.

"ילדיי, כי ה' שלחני מעל הארץ הזו, מעל אדמה ישאוני. ומה לכם
כי דבר ה' עימדי."
"אני איתן, המג"ד. ההר סגור. תראה לי תעודות."
"ומה לכם מצביאי ישראל וחיילי יעקב, הלא בגאולה חשקה נפשכם."
"מאיפה הגעת?"
"מן השמיימה חזרתי, הלא תכירוני. מלאכי מוות חרון ה' שילח בכם
והיום גאל אתכם כבראשית."
"לשניכם יש שבת שלמה לחשוב על המהות של המשימה שלכם." הוא
אפילו לא טרח להמשיך לדבר עם המשיח.
" לפני כל משימה גם אם זה שמירה באמצע הלילה, אתם צריכים לשאול
את עצמכם מה המטרה, המשימה, הכוחות בשטח, דרכי פעולה אפשריות
של האוייב. גם אם זה אומר לקום חצי שעה קודם. אם הייתם עושים
את זה, כמו שאני הייתי עושה את זה בזמנו, לא הייתם נראים כמו
שאתם נראים עכשיו. תעיפו אותו מכאן. בהצלחה בהמשך המשימה."

"אז מה עשיתם?"
"מה יכולנו לעשות. פקודה של המג"ד. אמרנו לו שאולי יחזור מחר
עם תעודות ויתאם מראש עם החטיבה. אני לעולם לא אשכח את הפנים
שלו  כשהוא היגיע היה לו חיוך של בן אדם משוחרר, כמו שאתה
מחייך להשתין בבוקר אחרי שבע שעות שינה בחיק הטבע עם המגע
הקריר של האוויר ומול נוף ירוק ופרחים. ואחרי שהמג"ד הלך, היתה
לו הבעה של בן אדם המום, מושפל, כמו מבט של מי שקיבל שלוש
שבתות."




וירא משיח בן דוד כי אין ישראל חפצים בה', כי עם קשה עורף
הוא. ויסוב חמורו, עיניים לו ולא יראה, אוזניים לו ולא ישמע.
ויבך חרש כי תיקווה אין, וראשו שמוט כאבו כי רב הוא. תקיעת
שופר נקרעה מעל ירושלים, קינת צדיק נפרסה מעל סדום. אין כאב
ככאב בגידה ומנחמים אין.
וירא ה' כי בגדו בו עמו ויבך כי ידע גורל עמו. וייאסף משיח בן
דוד אל אבותיו ביום ההוא בן שני אלפים ושתים עשרה שנים. ויעזב
ה' את עמו ואת כל הארץ איש איש לנפשו בהמה בהמה לגורלה.
ובאותו הליל בחשכת ליל, בין האשמורת השניה לשלישית נמסרה
ירושלים למלך פלישתים. וילחמו בישראל שלוש שנים ומן צפון נפתחה
רעה שנתיים ימים. ותיפול גמלא על אנשיה, תל אביב לעד על חרבה
תישכון. אש ניתכה מארם נהריים, כרכרות ברזל ממצרים, ומן ארץ
הארזים נפלה שלהבת. ותבער הארץ מן ירקון ועד דן, מירדן ועד הים
הגדול. ויבכו ישראל בקול גדול ואין שומע.