"אתה לא חושב שאנחנו חשופים מדי כאן?..." דמעה חרטה שובל רטוב
על לחיו.
ציפורן המלאך חרטה במעקה החלוד, מעיפה שבבים אדומים חומים אל
עבר התהום. "לא!... אני בטוח כאן ואתה יורד בדרך המהירה כך
שאין לשנינו דאגות".
הנחטף נשבר, מתמוטט תחת משקלו נשען על המעקה אותו יחצה בעוד
דקות.
"זה עניין של דקות ודקויות. אתה שוב תתחבב עלי ואם אוהב את
דרכך-  אתן לך סם לפני שתצנח."
בתמיכת שילדו הדל נשא עצמו לעבר הנחטף. מחט דקה בצבצה תחת עור
מפרק כף ידו, דחפה עצמה החוצה ולמראה הטיפה השקופה צהבהבה חייך
הנחטף חיוך עקום ומיואש ."אז נשאר לי פשוט לבלוע את הגלולה
המרה...  להישאר כאן למעלה לא אוכל. שום חרטה ואף דמעות לא
יעזרו."
בהבנה לסופו ובכוחו האחרון דחף עצמו  לעבר המלאך מרים זרוע
רועדת, חושף אמה. "תדחוף את זה פנימה!"
בעיני כרום מתות, מלטפות, הסתכל המלאך אל צל האדם. החיוך
-המוכר לנחטף- התפשט על פני המלאך.
"לא.. לא?.. לא. לא! לא!!!! לאאא!!!!!!" חיוך המלאך הפך צחוק.
מפרק המלאך הורם אט אט עד גובה עיניו, ומחט הסם החליקה בשבריר
שנייה חזרה לידו. בעיניים שטופי דמעות וייאוש הרים הנחטף ראשו
אל עבר השמיים השחורים כסופים, ניתלה אל מעבר למעקה ונתן לרוח
לנשוב בפניו. משוחרר מעול המלאך שעט אל עבר התהום העמוקה וקול
לחישתו בנשימת הקלה לחש:
"לא עוד...".