נשכבתי ערומה על המיטה שלו, קצת דיכאונית, קצת מכונסת בעצמי.
כבר כאב לי כל הכוס מהזיונים האלו, שאני יבשה והוא בכל זאת
מוצא מפלט בתוכי, כאילו אני שק בשר נחות. רע. אני יכולה להגיד
את זה כאן ועכשיו. הרגשתי רע,  זולה. אמרתי סתם בחצי צחוק אפל
ומפעפע רעל" טוב, אני לא מדברת איתך יותר". עצמתי את העיניים
ונעשיתי נוקשה כולי , כמו אבן, כמו מתה. שקעתי לרגע בחמימות
קלילה, מתקתקה, מנחמת. ברגע הבא חשתי את האצבע שלו דופקת לי על
המצח. יותר ויותר חזק, ואני לא מוציאה שום מילה, שום הגה.
הנקישות התגברו. כמו טיפות גשם בודדות על המצח שלי. אבל כל
טיפה היא כבדה יותר ויותר. רציתי להגיד לו להפסיק. אבל דממה.
דממה. דמעה אחת, מלוחה וחמה ועגלגלה נוצרה לה לאיטה בתעלת
הדמעות. אבל זה בסדר, הוא הפסיק. הדבר השני שאני מרגישה זה את
הלשון שלו, כבדה ומהבילה ורטובה, חלקלקה מתאווה , בתוך האוזן
שלי. נעתי באי נוחות, סטרתי לו, אבל הוא החזיק את ידי.ניסיתי
לזוז והוא ליקק לי את הנחיר. זה הגעיל אותי. ואז הוא עזב לרגע.
"טוב נו, מאיה, תדברי", הוא אמר. ואני שותקת. דממה מעיקה כזו,
עוצמת את העיניים בפחד. מתכווצת קצת. הוא פותח את המגירה
ומוציא משהו, לפי הרשרוש זה נשמע לי כמו קונודום. הוא מרים את
רגלי למעלה ואני נאבקת, בשקט. בשקט.. הכל בשקט. "מאיה אני
אדחוף אותו לתחת שלך, אני רציני. תדברי כבר", הוא אמר וקרע את
האריזה של הקונדום." בעצם הוא לא עומד, אבל אין סיבה שאני לא
אכניס אצבע או שתיים..."

פה אני חייבת לעצור ולספר שאין דבר שיותר מפחיד אותי ממין
אנאלי. סאדו חופשי, סטיות שונות, בסדר, אבל אנאלי זה מפחיד.

פיתלתי את הרגליים שלי מצד לצד, סגורות והדוקות בבהלה. הוא פתח
אותן והעביר אצבע עלי. בתוכי. בתוכי, דאמיט. זה המקום היחיד
שקדוש לי. פקחתי את העיניים, קרעתי אותן לרווחה. חיפשתי בידים
מוגבלות איך להכאיב לו, שיעזוב אותי כבר. תפסתי את הזין
המדולדל שלו ולחצתי, מעכתי. אפילו זה לא הכאיב לו.הוא הרים
אותי קצת וגיחך. דמעה ראשונה, חמה ומנחמת התגלגלה במורד לחיי
השמנמנות. כל כך שנאתי אותו באותם רגעים. רק רציתי להכאיב לו.
הוא עזב לי את הרגליים ודגדג אותי. אני שונאת שמדגדגים אותי.
הוא יודע את זה. הוא משך לי בשומן, איפה שכואב. איפה שכואב.
דמעה שניה נפלה, משאירה פס רטוב וזוהר. הוא הכניס לי שוב את
הלשון לאוזן, אני כבר השתוללתי, מנסה לצאת מאחיזתו. ואז הוא
הפסיק. "אני אוהב אותך", הוא אמר וליטף לי את הלחי בצרימה
מסויימת. לא אמרתי כלום. אחרי רגע הוא לקח את הגיטרה, אולי
מנסה לנגן לי משהו שינחם אותי, אולי סתם שיעמם לו. סכל מקרה זה
נשמע לי כמו תזמורת של מסורים לא מכוונים.
קמתי והתלבשתי, אורזת ברעש גדול ובדמעות את הבגדים שלי,
והדיסקים, לתוך התיק הקטן. והוא לא שם לב, רק כשגחנתי מעליו
בשביל הנעל שלי, הוא הסתכל עלי באיזו תמיהה. ישבתי במרחק חצי
מטר ממנו וסובבתי לאיטי את הטבעת שהוא נתן לי... טבעת האירוסין
שלי, כמעט. החזקתי אותה ביד, סובבתי על האצבע. הפלתי לרצפה.
הוא, שנדמה היה לו שהוא מבין אולי משהו, הרים אותה. הראה לי את
שני הפסים השנהביים. "זו את, זה אני". הוא אמר לי, כאילו מאלץ
חולה אלצהיימר להסתכל באלבום התמונות שלו. ואני בוכה, מייבבת,
בלי קול. מרגישה איך הלב שלי נתלש ובתוכו מושתל קן
צרעות.צלקות. צלקות צלקות.