תמיד אמרו לי שאני מטורף, זה התחיל מפסיכולוגית הילדים שהיתה
לי בגיל 7, שפכתי מולה את כל התוכניות שלי איך אהרוג את עצמי
יום אחד. היא היתה בהלם, כשאני חושב על זה עכשיו, אני די מבין
אותה, אין הרבה ילדים שבגיל 7 מפרטים עד כדי צמרמורת איך יתלו
את עצמם בתוך פיר של מעלית, אני עדיין זוכר את התכנית המושלמת
שלי, "מבצע מעלית", ככה קראתי לתכנית שלי. באותו יום גם עישנתי
את הסיגריה הראשונה שלי, כמו אמא, ליד עץ התפוזים הננסיים.

"תשמעי", אמרתי לפסיכולוגית, " אני נכנס למעלית ועולה לקומה
האחרונה, כשאני מגיע לקומה האחרונה אני פותח את המעלית מלמעלה
קושר חבל לפיר של המעלית, כורך אותו סביב צווארי ולוחץ על קומת
הקרקע, לא מסובך, לא גאוני, אבל יעשה את העבודה, יכולים לעבור
חודשים עד שימצאו אותי, ככה אני רוצה למות, בלי שאף אחד ידע,
בלי שאף אחד ישים לב, פשוט להעלם, יפרסמו תמונות שלי בעיתונים,
ירשמו תיאורים, יפרטו מה לבשתי כשיצאתי מהבית, אנשים יחפשו
אותי בכל העולם.
הם לא ישערו לעצמם, תפסתי מעלית

כשאמא נכנסה לחדר אח"כ והפסיכולוגית הייתה אמורה להגיד לה כל
מה  שאמרתי לה, היא פחדה להגיד לה את הכל, כי איימתי עליה,
אמרתי לה שאני ארצח אותה אם היא תגיד לאמא משהו, כי אמא נורא
תדאג לי, ואני שונא שאמא דואגת לי, היא מספיק טרודה מלדאוג
לאבא.
היא אמרה לה בכל זאת, הכלבה שיקרה לי בפנים, היא אמרה לי שהיא
לא תגיד לה כלום, הכלבה הזקנה, אני עדיין זוכר את הקמטים שהיו
לה במצח, כשהלכנו משם, אמא התחילה לשאול אותי כל מיני שאלות
על מה שאמרתי לפסיכולוגית, לא סיפרתי לה כלום, עשיתי מה שאבא
לימד אותי שעושים אם אתה נופל בשבי הסורי , פשוט לא עונים,
סופגים את המכות, סופגים את ההשפלות, אבל לא אומרים כלום.
אז ספגתי הכל, אבל לא אמרתי כלום, כמו אבא בשנת 1973 , גם הוא
לא אמר כלום, ועכשיו הוא דפוק לגמרי, אבל הוא לא אמר כלום, הכל
בשביל ארצנו.
אמא התחילה לצעוק, כבר הבנתי שהזקנה עם הקמטים במצח סיפרה לה
הכל, אבל עדיין הכחשתי, לא אמרתי כלום, כמו שאבא לימד אותי,
ואבא הרי יודע הכל.
נרדמתי באותו לילה מאוחר מאוד, לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה
שבגלל שלא אמרתי לאמא כלום, בדיוק כמו אבא ב1973 אני גם אתעורר
כל לילה בצרחות ואחבק את אמא כי היה לי סיוט, אבל בניגוד לאבא,
אני שנאתי את אמא, והיא גם הייתה רחוקה ממני בלילה, ככה שלא
יכולתי לחבק אותה מיד שאני מתעורר .
כשקמתי בבוקר אבא כבר היה ער, הוא היה עסוק בלסגור את כל
התריסים בבית בשביל שלא יראו אותנו מבחוץ, "אם יראו אותנו" הוא
אמר, "הם ישר יספרו להם מי אנחנו"
קמתי מהמיטה המתקפלת שאבא התעקש שאני אשן עליה תמיד, "ככה אפשר
לברוח מהר ולקפל את המיטה, בלי שהם יספיקו לגלות שישנת פה, ואז
הם לא יחפשו אותך, ככה לפחות אתה תינצל", הוא היה אומר תמיד,
באתי אל אבא, חיבקתי לו את הבטן, כמו שתמיד עשיתי כשראיתי
אותו, הוא נישק לי את הראש  ואמר לי להזכיר לו להגיד לי משהו
לפני שאני הולך לישון היום בלילה.

זה היה יום חמישי והיה משחק של מכבי, הם שיחקו נגד אריס
סלוניקי,  הם ניצחו אותם רק פעם אחת מאז שאני זוכר את עצמי,
וגם זה היה כי קוין מגי קלע 39 נקודות וג'מצ'י קלע שלשה בשניה
האחרונה, אם היה משחק רגיל, אין סיכוי שהם היו מנצחים,
בעיתונים אמרו ששוב קרה נס חנוכה,  והמכבים ניצחו את היוונים.

הלכתי לבית הספר, אחרי ששתיתי קפה עם אמא, נורא אהבתי לשתות
קפה עם אמא, הייתי קם בשביל זה חצי שעה יותר מוקדם, היינו
יושבים בחצר ליד עץ התפוזים הננסיים, אמא הייתה מעשנת את
הסיגריה של הבוקר עם הקפה ואני הייתי נהנה מריח העשן
תמיד היינו מדברים על כל מיני דברים, אני חושב שגם אמא נורא
אהבה את זה, אחרת היא לא הייתה מספרת על זה לכל החברות שלה.
היום התחיל לי רגיל לגמרי, היה שיעור אזרחות בשעה הראשונה
המורה לאזרחות היה אילן, אילן היה מפקד פלוגת טנקים במלחמת יום
כיפור, ותמיד היה נוהג לומר לנו שטוב למות בעד ארצנו, הוא נפצע
ביום הראשון של המלחמה די קשה, אבל תמיד הוא אמר שהוא המשיך
להלחם עד היום האחרון של המלמה, אפילו שנכרתה לו הרגל.
"רמת הגולן הייתה יותר גרועה מהגיהנום ב1973", הוא היה אומר.
גם אבא שלי היה ברמת הגולן, המטוס שלו הופל ב10 לאוקטובר מעל
הגבול, אבל הוא הספיק לנטוש, נראה לי לפעמים שהוא מצטער על זה
עד היום.
לאילן היה בן בצבא, הוא שירת בעזה, בצנחנים, אילן אומר שהוא לא
נתן לו ללכת לשריון כי הוא פחד שיקרה לו מה שקרה לו ב1973.
יש כאלה שאמרו שעכשיו בגלל האינטיפאדה שהתחילה לפני חודש  המצב
בעזה אפילו יותר גרוע ממה שהיה ברמת הגולן ב1973
אני לא ממש הבנתי מה זה אינטיפאדה, אבל כולם אמרו את זה כל
הזמן, וגם תמיד בערוץ 1 ב21:00 היו מדברים על זה כל הזמן והיו
מראים תמונות של חיילים מתים, היה ה6 לאוקטובר 1987, ואבא היה
נורא עצוב באותו יום ולא הסכים לתת לאף אחד חוץ ממני ומאמא
להכנס הביתה, הוא אמר שהיום זה 14 שנה למלחמת יום כיפור.
שאלתי אותו אם יום אחד גם יהיה יום מיוחד כזה שבו הוא יהיה
עצוב במיוחד בגלל האינטיפאדה שהתחילה לפני חודש בעזה.
הוא אמר לי שזה לא אותו דבר, ושב1973 היה הרבה יותר גרוע.
אני הסכמתי איתו למרות מה שכל מיני אנשים בטלוויזיה אמרו.
אילן  דיבר בשיעור רק על מלחמת יום כיפור, נראה לי שהוא שכח
לרגע שאנחנו בסך הכל בכיתה ב'.
הגעתי הביתה, הדלת הייתה נעולה בגלל שהיום זה היום המיוחד של
אבא, צילצלתי בפעמון ואבא ביקש ממני להגיד את הסיסמא, "מעלית"
אמרתי בשקט בשביל שאף אחד מהשכנים לא ישמע את הסיסמא.
אבא פתח לי את הדלת ונראה כאילו הוא בכה, הוא אמר שנכנס לו
משהו לעין, אבל אני כבר ידעתי, תמיד הוא היה בוכה ביום המיוחד
שלו.
באותו יום גם אמא נשארה בבית ולא הלכה לעבודה, הכל לכבוד היום
המיוחד של אבא.
ביום המיוחד של אבא כולם היו עצובים, אבל אף אחד לא היה עצוב
כמו אבא, קראנו לזה היום המיוחד של אבא, כי כשהייתי קטן, אולי
בן 4 או 5 אבא לא הסכים להגיד לי למה הוא עצוב , אז הוא אמר
שזה היום המיוחד שלו, עכשיו אני כבר גדול, ואני כבר בכיתה ב',
אז אבא הסכים לומר לי למה.
הייתה אוירה נורא שקטה בבית, תמיד בימי חמישי אבא היה שמח כי
היה משחק של מכבי, הוא היה מתכונן למשחק מהצהריים וקונה
גרעינים, אבל היום הוא לא קנה גרעינים, היום היה היום המיוחד
שלו.
כשהגיעה השעה 20:30, השעה שבה מתחיל המשחק של מכבי, אבא לא רצה
אפילו לראות את המשחק, הוא צפה בתמונות ישנות שלו מהצבא, הוא
גם לא הסכים לי לראות את המשחק, הוא התעקש שאני אשב לידו ואראה
איתו את התמונות, הוא סיפר לי על כל תמונה בדיוק איפה היא
צולמה ומתי, כמעט בכל תמונה היה מישהו שהיום כבר מת, זה עשה את
אבא נורא עצוב, אבל הוא כבר לא בכה.

ישבנו שעה בערך, אני על המיטה המתקפלת שלי והוא על כיסא פלסטיק
ליד, הוא תמיד רצה לשבת על המיטה איתי, אבל בגלל שהיא הייתה
מיטה מתקפלת הוא פחד שהיא תשבר אם הוא גם יהיה עליה.
אחרי שראיתי בערך שלושה אלבומי תמונות וכמעט בכל התמונות היו
אנשים שהיום כבר מתים, אמרתי לאבא שאני רוצה לפחות לראות כמה
נגמר המשחק, אבא הדליק את הטלוויזיה

100 - 73 הייתה התוצאה, לטובת אריס סלוניקי, את אבא זה לא
העציב כמו שזה העציב אותי, אבל כבר לא בכיתי, אבא רק יכל לומר
משהו לאמא על התוצאה ועל זה שדווקא היום מכבי קלו 73 נקודות.

המשכנו להסתכל על התמונות עד 00:00 בערך, אני הייתי מאוד שמח,
אף פעם לא נשארתי ער כל כך מאוחר, אפילו יכולתי לראות את
התאריך מתחלף בשעון, אבא פתאום שם לב לשעה ואמר שכבר מאוחר
ואני חייב ללכת לישון.
ואז נזכרתי שאני צריך להזכיר לאבא להגיד לי משהו, אמרתי לאבא
שהוא צריך להגיד לי משהו, ומיד פניו קיבלו מן הבעה רצינית
מאוד.
לא ידעתי מה הוא הולך להגיד לי, אבל הבנתי שזה משהו שזה מאוד
חשוב לו לפי ההבעה על פניו.
הוא התיישב על המיטה המתקפלת שלי, הוא לא פחד שהיא תשבר יותר
אני חושב שפשוט לא היה אכפת לו כבר.

הוא התחיל לדבר, " אני חושב שעכשיו אתה מספיק גדול בשביל שאני
אספר לך איך הגעתי הביתה לפני 14 שנה", הוא אמר, אני פערתי את
עיני, הרגשתי גבר, הרגשתי האיש הכי חשוב בעולם, לא יכולתי
לחכות שהוא כבר יספר לי, פעם שאלתי אותו את זה והוא אמר לי
שכשאני אהיה גדול אמא תספר לי. "כי לי לא יהיה כוח", הוא אמר
אז כששאלתי אותו.
הוא התחיל לספר לי, "כשהייתי אצל הסורים, הצבא שלנו תיכנן איך
להוציא אותי משם כל הזמן, בסוף הם הגיעו ולקחו אותי משם, זה
היה בשביעי למרץ שבעים וארבע, חודשיים לפני שהתחתנתי עם אמא
שלך
כשלקחו אותי, לא היה שם למבצע , אז הם שאלו אותי בצחוק איך אני
רוצה שיקראו למבצע, "מבצע מעלית" אמרתי, הסברתי להם שזה כמו
לקחת מעלית, הסורים לא ידעו איפה אני, הם לא ישערו לעצמם..."
"תפסת מעלית", השלמתי את המשפט שלו.
יותר לא חשבתי על המשחק של מכבי, וגם לא על התמונות של החברים
המתים של אבא מהצבא, גם לא הרגשתי גבר בכלל, כל מה שיכולתי
לחשוב עליו זה שאחרי שתופסים מעלית, הגיהנום רק מתחיל.

אבא התחיל ללכת לחדר השינה ואז הסתובב ואמר לי עוד משפט אחד
"אגב, לא שווה לשתוק בשביל ארצנו, לא שווה לשתוק בשביל כלום,
ובטח שלא למות.

קמתי מהמיטה והלכתי לחצר, אמא ישבה שם ועישנה סיגריה ליד עץ
התפוזים הננסיים וסיפרתי לה בדיוק מה אמרתי לפסיכולוגית.
היא רק אמרה לי שלא בריא לעשן ולקחה עוד שאכטה מהסיגריה.
אני חייכתי והלכתי לישון, תם מבצע מעלית.
אין נפגעים לכוחותינו.