עוד היה חשוך כשיצאתי, כדור הארץ עושה את עבודתו נאמנה, גם
אני, שש, וגשם זלעפות. מי המטומטמת שמחרימה את חליפת הסערה
שלה? טישרט טריקו כתומה, מעליה מעילון פליס אפור דקיק, שמחמם
לא רע, אבל לא חוסם רוח ובטח שלא גשם, שמצידו, יורד בטיפות
חדות חדות, שכל אחת מורגשת מצוין דרך מכנסי הג'ינס הדק. אבל
אני מבסוטית, כי בשמיים כבר כחול סגול מלכותי, ומכיוון מזרח
נפתחת הטובה, מתחבאת במעטה עננים, ככה שרק על הכחול היא
משפיעה, מוסיפה לו אדום, הופכת אותו לאינדיגו, הכחול האהוב
עלי. זו בדיוק השעה, זה בדיוק הגוון, זו בדיוק אני, נוסעת
ושרה לעצמי "דומינה דאוס, אגנוס דאי, קי טולי פקה טה מונ די,
(מפרידה הברות, ממילא אני לא מבינה הרבה לטינית) אדסטרם דאי"
בסופרן חלוד למחצה, אבל עדיין מגיעה ל(מה זה היה? לה? דו? לא
יכולהיות) צליל הגבוה, אם כי גם קהל של חתולים (ישנים כולם
תחת מכוניות), היה משליך עלי דגים מכורסמים בבוז. חישוב שגוי
- לקחתי ימינה לדרך משה דיין או יגאל אלון או כל גנרל אחר,
כדי לעקוף את הרמזורים של עזריאלי. בפנייה, או שמא בפינה,
מסתבר, שלולית. אני יוצרת מניפת מים (כמו מופעי המים בארמון
וורסאי, לעניים), והיא מספיקה כדי להגיע בדיוק עד הברך,
בהרטבה טוטאלית, כולל חדירה אל הנעל הגבוהה מלמעלה. קרים
המים, אבל כבר לא אכפת, ממילא כולי ספוגה, כל כך ספוגה, שזה
מצחיק אותי. הרוח נושבת קרירה דרך הבד הדבוק לרגל, ואני צוחקת.
מחשבה זריזה - לעבור בדיקסי, להצטייד באיזו מנה קטנה של הום
פרייז הביתה, לא אכלתי מאז אתמול בצהריים, כלומר, אם לא סופרים
טעמי ובמבה (זה כשר לפסח וזה מה שיש במכונת הממתקים), נדחית על
הסף, למי יש סבלנות לעמוד בשש בבוקר ולחכות לאוכל, מוטב נכרסם
את עוגית הפסח שהביאו לי ונשארה מיותמת על השיש. בניין ידיעות
חולף משמאל, הפניה לימין, והמחשבה על ג' מחממת קצת את הלב, כי
הוא איש כזה, מחמם. מימיני, האינדיגו הולך וכובש גם את צד
מערב, בצומת ארלוזורוב אדום כרגיל צפונה, ושלט הפרסומת המרקד
שוטף את כל הכביש בלבן מסמא. במכון היופי של לאה (שם בדוי)
יעשו לכם עיסוי תלת מימדי (כתוב מילה במילה) למניעת קמטים.
בחמת גדר או פארק נושא מחריד אחר חשבו על פונטים איומים
במיוחד בסגול פרעחי, אולי אני מבלבלת, בכל אופן אגד בטוח
בירוק, את השאר אני רואה במראה אחורנית בדרך לרמזור של
ז'בוטינסקי, עצים ומעקות וכביש רטוב, נשטפים בצבעי הפרסומת
שהשלט המרצד הענק מעל הצומת משדר להם, קהל שבוי של שש בבוקר.
הגשם רועש כל כך שאני לא שומעת את התקתוק המונוטוני של האיתות
שמאלה, המטרונום הקבוע לשמירה על הקצב המורכב של הדואט של
פלורה פורים עם איירטו מוררה, שעדיף לא ננקוב בשמו המצמרר
(אבל פחות ופחות). לא עכשיו, לא כאן, כי בדיוק ברמזור הזה,
אני חושבת פתאום, כבר כמה זמן? חודשיים? שלושה? שאני בלעדיו.
הוא נוחר בשקט במלונה שלו, אחרי שנתיים שהלך איתי לכל
מקום, ישן איתי בלילה, כשכש לי בזנב השחור שלו כל בוקר, והנה,
אני פה ברמזור, והוא איננו. לגמרי. קודם הרדמתי אותו באמצעים
כימיקליים, אבל זה לא אותו הדבר, כי הגרגור המאיים שלו נשאר.
חודשיים או שלושה, הפסקתי לסמם לו את הארוחות, פחדתי שישוב
ויתעורר, שעוד לא נגמר. ניסוי, תהייה. אתה ער? אין תשובה.
בניעור קל, שוב. ער? שתיקה. נראה כאילו נגמר. הפרשנים זהירים
אך אופטימיים. חזר למלונה שלו מעבר לגדר, לרבוץ בשקט את מה
שאני מקווה שתהיינה עוד כמה שנים טובות, כמו בפעם הקודמת.
השמיים עכשיו עולים בתכלת די דל, אבל האוויר נדיב ופריך,
והדכאון שלי (בעיתוי מוזר בהחלט ומנותק לחלוטין) מת קלינית.
זה רשמי.