לקחתי את המעיל ואת מעט הכסף שאמא נתנה לי ורצתי, כמה שיותר
מהר, להתחבא ביער, כמה שיותר רחוק מהבית, ככה אמא אמרה לי,
לא אהבו ממש זרים במקום הזה.
אלה היו השנים אחרי מלחמת העולם השנייה, הגרמנים הפסידו, אבל
האידיאולוגיה שלהם עוד הייתה חיה ונושמת, כל אחד חשב
שהאנטישמיות נגמרה אבל היא רק התחילה, דעתם של כולם נטרפה,
"היהודים אשמים", "המלחמה היא בגללם", כל משפחה יהודית הייתה
צריכה להסתתר עוד יותר בימים האלה מאשר בימי המלחמה.
רצתי ורצתי עד שהתעייפתי ולא יכולתי לזוז יותר, הסתובבתי אחורה
והסתכלתי על הבית, קפאתי במקומי כמו אשת לוט, ראיתי אנשים
הולכים ומתקרבים אל הבית עם לפידים, וכל דבר אחר שהם יכלו לשים
יד עליו, באים מכול הכיוונים, צרים על הבית. רציתי לרוץ בחזרה,
אבל זכרתי את מה שאמא אמרה לי, "אל תחזור, אל תסתכל אחורה,
אנחנו נסתדר, אל תדאג לנו", לא יכולתי לרוץ יותר אז נשכבתי
מאחורי השיח הראשון שראיתי.
עצמתי את עייני חזק כדי לא לראות את המתרחש, אך יכולתי לשמוע
את הצעקות ואת רעש היריות המעטות שנורו, כל דקה ודקה הצעקות
נהיו חזקות יותר וכואבות יותר עד שלבסוף הם הפסיקו וריח האש
והעשן הגיע עד אלי. פתחתי את עייני והכול היה מואר, האש בערה
כקרן אור של השמש, אף קול לא נשמע חוץ מצליליו של עץ נשרף
ונופל ארצה, עוד לפני ידעתי מה הולך לקרות אבל לא חשבתי שזה
יגיע לדבר כזה.
קמתי ורצתי מהר אל הבית, כולי דמעות, פני האדומות מקוות רק
לטוב, ככל שהתקרבתי יותר ראיתי את האש יותר ויותר גבוהה, הבית
האיר כמו עץ חג המולד, והעשן נראה בכל היער.
התחלתי לצעוק, "אמא", "אבא", אך אין קול ואין עונה, לא
יכולתי להגיע קרוב מאוד לבית בגלל החום של האש, רצתי מסביבו
בתקווה למצוא מישהו, מרוב הבהלה לא שמתי לב לשום דבר שהיה
לרגלי, רגלי הימנית פגעה באבן שהייתה על האדמה ונפלתי.
הבוקר האיר, עכשיו האור היחיד שהיה היא השמש, האש פסקה והבית
נראה כמו ערמה גדולה של גחלים, כאשר התקרבתי אל פתח הבית ראיתי
רובה על הרצפה ויד שאוחזת בו, התקרבתי עוד יותר ובאותו הרגע
נפלטה מפי הצעקה החלשה והכואבת ביותר שצעקתי אי פעם, "לאאאא".
לא יכולתי לעצור את עצמי מלבכות, זה היה אבא, ואמא לידו, ללא
רוח חיים, עיניהם פתוחות ובגדיהם ספוגים דם.
ניסיתי לצעוק כמה שיותר חזק, אבל לא הצלחתי, הדבר היחיד שיצא
מפי היה זעקה חלשה מלווה בדמעות שלא הפסיקו לזרום.
התקרבתי אליהם והסתכלתי עליהם מלמעלה, עיניהם הסתכלו עלי,
עיניים שלוות, עיניים שיודעות שהם עשו את הדבר הנכון, הדבר
שהיה צריך לעשות.
סגרתי את עיניהם ואמרתי תפילה בלב, זעקה לאלוהים, "אלוהים, אתה
יודע שאני לא מבקש דבר, אך אני כן מבקש שתשמור על אמא ואבא
ותשלח אותם לגן עדן שיחיו איך שהגיע להם, ובבקשה תן לי את הכוח
להמשיך".
הדמעות לא פסחו על דלתי, פשוט שכבתי לידם ובכיתי, הדבר היחיד
שרציתי הוא להיות אתם, לשבת, ולאכול את ארוחת הערב שלא הספקנו
לאכול.
באותו הזמן קו הזיכרון שלי היה קטוע, מאז אותו יום ועד לרגע
שבו נפקחו עיניי יכלו לעבור ימים שלמים, לא רציתי כלום, רק
להיות עם אמא ועם אבא. הדבר הראשון שראיתי היא אישה, שהכירה
אותנו, והיא עבדה במנזר שלא היה רחוק מהבית, היא הושיטה לי את
ידה ולקחה אותי אתה, "ילד מסכן, מה יהיה אתך, אתה יתום עכשיו,
בוא, אני אקח אותך איתי, הכול יהיה בסדר, אל תבכה".
למרות שהמנזר היה רק לנשים הרשו לי להישאר שם, לחודשים מספר זה
נהיה הבית שלי, למרות שלא יצאתי ממש, למדתי שם דבר או שניים.
המנזר היה גם מקום לימוד לנזירות צעירות שרצו ללכת בדרך הזאת,
דרך אלוהים, או בכל דרך אחרת שמקבילה למנזר, האישה שעזרה לי,
שמה היה טניה, היא פעלה נמרצות כדי שאצלי הכול יהיה בסדר, היא
הייתה כמו אמא בשבילי בזמן שהייתי במנזר, יום אחד היא באה
אלי, שמחה מתמיד, ומכתב בידה.
"משפחה של מהגרים מרוסיה שגרה באמריקה הסכימה לאמץ אותך".
בהתחלה לא רציתי לנסוע לשם, לא רציתי לעזוב את רוסיה, הבטחתי
לעצמי שאני לא אעזוב את רוסיה אלא אם כן אני אהיה חייב, היה לי
טוב במנזר ושלא לדבר על כך שכולם דיברו רוסית, מאז שאמא ואבא
נפטרו גיליתי בתוכי הרבה מאוד פחדים, כמה כבר אפשר לבקש מילד
בן 11, פחדתי לנסוע לשם, מקום חדש לגמרי, גם אם המשפחה שמוכנה
לקבל אותי היא ממוצא רוסי, מה יקרה אם הם לא ירצו אותי. אחרי
הרבה ימים של שכנוע טניה שכנעה אותי שזה מה שטוב בשבילי, כמה
שיותר רחוק מכאן, להתחיל חיים חדשים.
כשמלאו לי 10 שנים אמא נתנה לי את הדבר היחיד שנשאר לי ממנה,
תליון קטן מזהב עם סמל של מגן דוד בתוך עיגול, "אל תשכח מי אתה
ומאיפה באת", היא הייתה אומרת לי, כל פעם שהייתי מוציא את
התליון מהכיס שלי הייתי נזכר באמא ורואה את העיניים שלה
מסתכלות עלי בשלווה, זה הדבר היחיד שהסב לי אושר באותו הזמן.
לאחר תהליך מתיש של חצי שנה טניה, בעזרת אם המנזר ואנשים אחרים
שלא הכרתי השיגו אישורים בשבילי ושלחו אותי לאמריקה, הייתי
חייב לטוס לשם לבד אבל טניה הבטיחה לי שההורים החדשים שלי יחכו
לי בשדה התעופה ויפגשו אותי ברגע שאני ארד מהמטוס.

כשהגעתי לאמריקה הייתי המום, המטוס שטסתי בו היה זעום אל מול
המטוסים האחרים שהמריאו ונחתו בשדה התעופה, שדה התעופה היה
ענקי, בהרבה יותר גדול משדה התעופה הקטן שהיה ברוסיה, הכול היה
אחרת, כבר מההתחלה הרגשתי לא שייך, הבגדים, האווירה, הגודל של
הכול, אמא תמיד לימדה אותי להסתפק במועט, כי זה מה שהיה,
מעט, ידעתי שאני אף פעם לא אוכל לשנות את מה שאני.
אחרי כמה דקות בשדה התעופה ראיתי אותם, עם שלט שהאם הניפה שזעק
את השם שלי, הם נראו כזוג רגיל, ראו את הסממנים של רוסיה
עליהם, אבל איזה אמריקאי ישים לב, הם שניהם היו בערך בני 30,
כנראה הגיעו לפה לפני שכל המהומה שנקראה מלחמת העולם השנייה
התחילה.
רצתי אליהם, כאשר הם הבחינו בי פניהם נתמלאו בשמחה, הם היו
שמחים לראותי אותי, שמחים לקבל אותי, האם חיבקה אותי כול כך
חזק עד שנזכרתי באמא שלי, דבר שגרם לי לבכות באותו הרגע,
"תני לילד לנשום, הוא בטח עייף, בואי ניקח אותו הביתה".
הם גרו בעיירה קטנה לא רחוק מניו יורק, האם, סווטלנה, למרות
האופי הרוסי הבולט שלה, הופתעתי לגלות שהמבטא שלה נוטה לרוב
להיות מבטא אמריקאי והרוסית שלה דיי מעורבת, האב, אלכס, היה
שונה ממנה, הוא היה רציני ופניו היו חתומות רוב הזמן, אבל הוא
ידע לשנות את מצב הרוח שלו כשהרגע היה נכון.
הגענו הביתה, למרות שהבית מבחוץ נראה צנוע ודיי דומה לבתים
האחרים מסביב, מבפנים הוא היה ענק, לא יכולתי להאמין שעכשיו
אני אלך לגור כאן למשך שארית חיי.
ישבנו ודיברנו, ואני סיפרתי להם הכול עליי, כולל הקטע על אמא
ואבא, הם ישבו כל הזמן מסתכלים עליי בעיניים שבריריות, מנסים
להבין איך ולמה על ילד כזה צריכים לעבור כול כך הרבה דברים
נוראים, סיפרתי להם הכול, חוץ מעל היותי יהודי, טניה אמרה לי
לא לספר להם בינתיים בגלל כל מה שקורה.
אלכס וסווטלנה היו טובים אליי, התייחסו אלי כאל הבן שלא היה
להם, סווטלנה הייתה עקרת בית אז היה לה את הזמן לשבת איתי
וללמד אותי אנגלית ואת כל שאר המקצועות החשובים שמלמדים בבית
הספר.
אלכס היה לוקח אותי איתו לעבודה לפעמים והיה לוקח אותי לטייל
כל ערב, שניהם היו קתולים אז הם היו הולכים לכנסיה כל יום
ראשון להתפלל, והם היו לוקחים אותי אתם, אפשר להגיד שהם כפו
עלי את הנצרות,אך לא היה לי מוצא אחר אלא לקבל אותה, להתבולל,
אך כמו שאמא המנוחה אמרה לי, לא שכחתי מי אני ומאיפה באתי.
כעבור שנה הם שלחו אותי לבית הספר, למרות שפיגרתי בחומר היו
אחדים שם שעזרו לי להתקדם, רכשתי לי סוף סוף חברים וסווטלנה
ואלכס היו גאים בי, הם היו מאושרים שאני אתם.
ערב אחד לפני שישבנו לאכול ארוחת ערב אלכס קרא לי ודיבר איתי,
הוא אמר לי את הדבר היחיד שלא רציתי לשמוע, "בן, אני מבקש ממך
שלא תסתובב עם ילדים של יהודים, הם גורמים הרבה צרות בימים
האלה, הם והכושים האלה, מבודדים אותי לבתי ספר משלהם, אז אל
תתקרב אליהם".
לא יכולתי לאכול באותו ערב, הייתי המום מהדברים שלו, הכעס הציף
אותי, רציתי פשוט לברוח, לרוץ רחוק מפה, כמו שרצתי אז, ולחזור
כשהכול יגמר.
מאז הכול השתנה, אלכס שהיה יותר פסימי לא שם לב לזה אבל
סווטלנה ראתה זאת בי, היא ניסתה כל הזמן לדבר איתי ולשאול אותי
מה קורה אבל אני לא עניתי לה, החזקתי מעמד דיי הרבה זמן עד
לאותו יום שקרתה בו התקרית בבית הספר.
איזשהו בריון מכיתה גבוהה יותר הרביץ לחבר הכי טוב שלי, מתיו,
אז הייתי חייב לעזור לו, צעקתי עליו שיפסיק, אפילו התנפלתי
עליו, אבל הוא הטיח אותי על הרצפה, כשנפלתי נקרע לי הכפתור של
הכיס בחולצה והכיס נפתח וממנו נפל התליון של אמא.
היה רגע של דממה ואז הילדים ראו את הסמל שעל התליון והתחילו
לצחוק עלי, באותו הזמן המורה הגיעה ולקחה אותי יחד עם התליון
לחדר המנהלת, תוך זמן קצר הגיעו סווטלנה ואלכס והמנהלת עדכנה
אותם על מה שקרה.
סווטלנה ליטפה את ראשי ואמרה שהכול יהיה בסדר עד שהמנהלת
הושיטה לאלכס את ידה ונתנה לו את התליון, זה היה רגע ארוך של
שקט, סווטלנה הורידה את ידה מראשי והסתכלה על אלכס במבט שבור.
הם לקחו אותי ישר הביתה, כל הדרך הם לא הוציאו מילה, לסווטלנה
זלגו כמה דמעות ואלכס כרגיל היה בפנים חתומות, כועס על כל
העולם ולרוב כועס עליי.
הם החזירו לי את התליון וסגרו אותי בחדרי, הצמדתי את האוזן
לדלת כיד להקשיב וכל מה ששמעתי היה את שניהם צועקים אחד על
השני ואת סווטלנה בוכה. התיישבתי על המיטה, לבשתי את השרשרת
והתפללתי לאלוהים, "בבקשה אלוהים תעזור לי, תן לי להיות במקום
שאני שייך אליו".
אחרי שעות אחדות הם פתחו את הדלת וקראו לי לסלון, השיחה הייתה
ארוכה, אלכס דיבר לרוב, סווטלנה ישבה ובכתה, הסתכלה עליי במבט
מיואש, לא יכולתי להאשים אותם, הבנתי, ידעתי, רציתי ולא
יכולתי.
הם שניהם הסכימו שיש דבר יותר חזק מהאהבה והוא הכבוד שלהם, הם
לא יכלו לחיות עם ילד יהודי, במיוחד לא עם המצב עכשיו בעולם
כולו ובאמריקה בפרט.
הם הסכימו לשלוח אותי בחזרה לרוסיה מכספם שלהם אבל הם ביקשו
לנתק את הקשר איתי, רציתי להגיד לא, אני צריך משהו להיאחז בו,
אבל הגורל קבע כך, פי נפתח ואמרתי כן. רציתי לנסוע הביתה.
תהליך ביטול האימוץ ארך שבועות אחדים וישר אחריהם הם שלחו אותי
הביתה.
הדבר הראשון שעשיתי הוא ללכת עוד פעם הביתה, הבית האמיתי שלי,
בין אם יש עוד זכר ממנו ובין אם לא. כשחזרתי ליער, הכול חזר
אליי, המראות, הצעקות, המבט של אמא. נפלתי ארצה, קורא
לאמא, רציתי לראות אותה רק עוד פעם אחת. מהבית לא נשאר כלום,
הפחם שנאשר אז נלקח לבטח, הכול היה יקר באותו הזמן. המקום
היחיד שהיה לי ללכת אלי, הדבר הכי קרוב למשפחה היה טניה, אותה
אחות שהייתה במנזר לא רחוק מהבית שלי.

היא הייתה כול כך שמחה לראות אותי, בהתחלה היא לא זיהתה אותי,
כל הזמן אמרה לי על איך שגדלתי בזמן שלא הייתי פה. טניה לא
הייתה כמו שאר הנשים במנזר, היא הייתה כבת 25 לערך והחדר שלה
היה מלא בספרים על רפואה, היא רצתה להיות רופאה, והמנזר היה
אחת הדרכים להגיע לזה. ישבנו ודיברנו שעות, היא סיפרה לי מה
השתנה במקום הזה ובסביבה ואני סיפרתי לה על מה שקרה לי
באמריקה, מהטוב אל הרע.
לבסוף כשהסיפור שלי נגמר הפנים שלה היו מלאות כעס, הכרתי את
הפנים האלה, אני עצמי הייתי באותו מצב, היא לא האמינה
שהאנטישמיות הגיעה עד לשם, לא הפריע לה שאני יהודי, היא בעצמה
עדיין הייתה מגלה את דרכיה, היא החליטה שהיא חייבת לעשות משהו
בנידון.

היום אני גאה לקרוא לטניה אמא, יותר נכון היא יותר אחות מאשר
אמא, טניה הייתה מאוד מנותקת ממשפחתה ואף פעם לא האמינה
בנישואים, היא אהבה אותי כאח ורצתה אותי כאח, אני מצד שני לא
יכולתי להתנגד.
כיום טניה היא רופאה באחד מבתי החולים הגדולים במוסקבה ואני
מצידי לומד באחת מאוניברסיטאות שלה.
הגל של אחרי המלחמה נגמר והחיים שבו להיות כמו שהיו, יהודים
נהיו חלק מרוסיה ואפילו לימדו שיעורי יהדות בחלק מבתי הספר.
טניה בעצמה קיבלה את היהדות והיום אפשר לקרוא לי ולה משפחה
יהודית גאה.
עד היום אני לא שכחתי לא את אמא ולא את אבא אבל היום אני
יכול לענוד את התליון בלי לפחד כזכר וכסמל לתקווה ולעתיד.