[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דוד ארינזון
/
פרח אדום

"דודי, תביא לי פרח, אני רוצה פרח".
קמתי מהרצפה ורצתי ישר החוצה, היה לנו גן ליד הבית וצמחו בו
הרבה פרחים יפים. הסתכלתי על כולם ובחרתי את הפרח שחשבתי שהוא
הכי יפה, איתו רצתי חזרה הביתה, לספיר.
"הבאתי לך פרח", אמרתי תוך כדי שאני מנסה לנשום.
"איזה פרח יפה, תודה", ספיר התקרבה ונתנה לי נשיקה על הלחי,
האדמתי ממש כמו אותו הפרח שנתתי לה.
ספיר ואני הוא סיפור קלאסי, שתי משפחות שכנות שכמעט חיו אחת
בתוך השנייה, הייתה לנו חצר משותפת אז תמיד היינו או אצלי או
אצלה, אכלנו ביחד, שיחקנו ביחד, הכול ביחד. ספיר הייתה כל כך
יפה, כל הילדים רצו לשחק איתה, אבל היא שיחקה רק איתי, כולם
קינאו בי, הייתי עושה בשבילה הכל.
בבית בספר ספיר תמיד הסתובבה רק איתי, היא הייתה יותר חזקה,
היא הגנה עלי אני רק הבאתי לה פרחים כל הזמן, כל תשע השנים יצא
לנו להיות באותה הכיתה, ביחד.
התיכון היה שונה, לספיר יש כשרון, יש לה קול מדהים, המורה
למוזיקה גילתה זאת כשהיא התנדבה לשיר במקום מישהי שחלתה בטקס
של יום השואה. ספיר הלכה למגמת מוזיקה, ואני הלכתי למגמה
הריאלית כמו הרוב. למרות שגרנו זה ליד זו היו לנו מערכות שעות
שונות, והייתי רואה אותה פחות, היא פגשה והסתובבה עם אנשים
חדשים ואני נשארתי להסתכל עליה יוצאת מהבית מבעד לזכוכית של
החלון. טוב אולי בעצם זה לא היה ממש כך, כל ערב ספיר הייתה
מגיעה אליי ומספרת את כל מה שקרה לה באותו היום. הייתי שמח
לשמעו שהיא מאושרת, נהנית ויודעת מה היא רוצה לעשות, היא תמיד
חלמה לשיר.
"דודי, אתה לא תאמין!", היא נכנסה לחדר שלי בצעקות, כמעט ונפלה
כשמעדה על ערמת הנעליים שהייתה זרוקה לה באמצע החדר שלי, למרבה
המזל הצלחתי לתפוס אותה רגע לפני שפגשה את הרצפה. ראיתי דמעות
בעיניים שלה, לא ידעתי איך לפרש זאת.
"מה קרה ספיר? יוני עוד פעם מציק לך? כשאני אתפוס אותו
אני..."
"לא טיפש, נכון הטקס שהיה שבוע שעבר?"
"כן, שרת בו", חייכתי.
"אז המורה למוזיקה הזמינה איזה מורה לפיתוח קול מחו"ל והוא
אוהב אותי, הם רוצים שאני אעבור לחו"ל אחרי סיום הבצפר", היא
הייתה נרגשת, קפצה בכל החדר.
"מה עם הצבא אבל?"
"הוא לא צריך אותי, טיפשון, הם משחררים אותי".
"יאי!", התחלתי לקפץ איתה על המיטה, כמה שהייתי מאושר היה משהו
אחר, אולם אני החזקתי את עצמי, הייתי צריך להיות שמח בשבילה.
היא עוזבת עוד מעט, אחרי שמונה עשרה שנה היא עוזבת, מה אני? מה
יהיה איתי?

"דודי, אולי תבוא איתי?", ספיר אמרה בצחוק משהו, היא ידעה מה
הולכת להיות התשובה.
"תורידי את הצבא מהגב שלי ואני אסע איתך עד קצה היקום".
היא נתנה לי נשיקה וחיבקה אותי, כאב לי בפנים, לתת לה לעזוב
ככה? זה בעצם מה שהיא חלמה, אם היא יכולה להגשים את החלום אני
לא אמור לעצור אותה.
היא נכנסה לטרמינל לכיוון המטוס, לאחר כמה צעדים היא נעצרה
ופנתה בהליכה לכיוון הנגדי, לכיוון שלי. היא חיבקה אותי חזק
ואמרה, "תכתוב או שאני אחזור לכאן ואקרע אותך!", דמעה זלגה
וחתכה את הפנים שלה עד החולצה שלי. אחד מאותם הרגעים שרוצים
שהם ישמרו, אמא החליטה לקחת יוזמה ולצלם את שנינו באותה
השנייה.
כמו לחזור לבית ריק, ככה הייתה ההרגשה שלי, ישבתי על המיטה חסר
כל, מיואש, כאילו נלקח החצי הפועם של הלב שלי והושארתי ללא
רצון לגרום לצד השני לפעול. הכול היה לפניה, ואני הייתי מאחור,
עומד מול העתיד הלא מזהיר שלי, הצבא.

"דודי, יש לך מכתב", הכריז משה הרב טוראי.
זה היה מכתב מאמא, היא שלחה לי מכתב מספיר.
"היי דודילה, מה שלומך? איך הצבא מתייחס אליך?, אחח, יש לי כול
כך הרבה לספר לך, המקום הזה נהדר, אנשים מתייחסים אלי כממש
חשובה, אני חצי יום באולפן וחצי יום עושה מה שאני רוצה. אני
מתגעגעת אליך, אני רוצה לראות אותך כאן, אין לי ממש אנשים
קרובים שאני יכולה לשתף אותם בהכל, כמוך". למכתב התווספה תמונה
שלה באולפן ומאחורה סימן של השפתיים שלה בליפסטיק אדום, היא
יפה עד אין תיאור. הוצאתי את התמונה שהייתה במסגרת ליד המיטה
ושמתי את התמונה שלה בה.
בהתחלה הייתי מקבל מספיר מכתב כל חודש, ככל שהעמקתי את השירות
שלי התדירות השתנתה, שלושה חודשים, חצי שנה, שנה. הייתי שולח
לה כמה מכתבים שיכולתי, אפילו אם הם הכילו שני מילים כמו "מה
שלומך", ספק אם אותם המכתבים אכן הגיעו אליה.
התעוררתי באמצע הלילה למשמע צלצול הטלפון. העפתי את כל השמיכות
שהתחפרתי בתוכן, שפשפתי את העיניים ועניתי לטלפון.
"ה...הלו?"
"וייק אפ מאן!"
"מה זאת, בדיחה חולנית? תנו לי לישון, סעמק".
"דודי, אתה ישן כל היום בכל מקרה, לא יזיק לך לסגל לעצמך מעט
חיי לילה".
"ספ...ספיר, זאת את?".
"יא בייבי, אין דה פלש, בעצם לא ממש בפלש, אבל בוויס".
דיברתי איתה בערך שלוש שעות, לא הפריע לה, האמרגן שלה אמר שהיא
יכולה לזרוק כסף לשמאל ולימין. ספירה סיפרה לי שהבטיחו לה משהו
גדולה, היא הצטלמה לפוסטרים, לפרסומות, למה לא?
"עוד חודשיים באמ.טי.וי. בייב, לוק פור מי, טה טה".

"The last new clip of the day comes from a new girl on the
block, well, she has
it. Guys, write a new name on your forehead, a new clip
from Sapphire".
היא הייתי פשוט מדהימה, ידעתי בעבר שהקול שלה נועד לגדולות,
אבל עכשיו ישבתי המום ובהיתי בטלויזיה.
לא היה קשה לשער את ההמשך, כמו כל תרבות הפופ היא פשוט זינקה
למעלה.
המכתבים ממנה פסקו, אני אישית התייאשתי, ידעתי שממילא היא לא
מקבלת את הדואר הזה, המשכתי את המחשבות שלי עם הבועה שספיר
עדיין זוכרת ושהיא לא תשכח. כל פעם שאני חושב עליה אני נזכר
בילדות, הילדות שלנו, כל ההבטחות הטיפשיות שהבטחנו אחד לשני,
שנחיה תמיד אחד ליד השנייה, שנתחתן בגיל 26, כל אלה, היסטוריה
ילדותית, היא בלתי נשכחת.

"Breaking news, the upcoming pop star Sapphire got involved
in an accident earlier today, her situation is unknown".
עולמי חרב עליי, הרגשתי את הכאב שלה קרוב אליי. התיישבתי על
המיטה והסתגרתי, שתקתי, איכשהו ידעתי שטוב יותר לא יהיה.
התחלתי לדמיין אותה נעלמת ובמקומה מופיעה ה... המצבה, לא! ישר
מחקתי את התמונה הזאת ממוחי.
"Pop star Sapphire arrived to the hospital earlier today,
apparently she went into a coma, no one of the doctors can
say anything specific, the entire music industry stops and
crosses fingers for the uprising talent".

לא יכולתי לסבול את השבועות האחרונים, משהו צבט אותי ולא נתן
לי מנוחה, הייתי חייב לנסוע אליה, חששתי שלא יתנו לי להיכנס.
הייתי נחוש, שום דבר לא יעצור אותי הפעם, ארזתי כמה דברים
ולקחתי מונית לכיוון בן גוריון. אותו הטרמינל, אירוני איך
הדברים לא משתנים כאן. הוצאתי את התמונה שלי ושל ספיר שאמא
צילמה באותו היום, התרפקות רגעית על העבר.

"You have to let me in, no one sits with her anyway".
"I have specific orders sir, I can't override them".
"Come on, I was her closest friend, I haven't seen her for
four years".
"Ha well, OK".
"That was easy", אמרתי חרש.
"what did you say?".
"Nothing, thank you again, sir".
פתחתי את הדלת וראיתי אותה שם, שוכבת דומם על המיטה, היא הייתה
כה יפה, כל השלווה.
לילות ישבתי לידה, אף אחד לא אמר מילה, אף אחד בעצם לא בא, מה
שהפתיע אותי, ארור העולם הזה.
באותו הערב דרשתי אוויר נקי, אף פעם לא אהבתי את בתי החולים
הסגורים האלה. הסתובבתי בגן וראיתי את הפרח, אותו הפרח שהיא
אהבה, אני נזכר באותו היום שהיא ביקשה ממני להביא לה פרח ואני
רצתי מהר רק כדי למלא את בקשתה, קטפתי את הפרח והלכתי חזרה אל
החצר. היית עייף, כל מה שעשיתי בימים האחרונים הוא לשבת לידה
ולהסתכל עליה, לקוות שהיא תפקח עין, תשמיע קול. העייפות גברה
עליי ונרדמתי על הכורסא.
"אפצ'יייייי", התעוררתי למשמע העיטוש.
"Bless you", עניתי מתוך עייפות ונרדמתי חזרה.
"Thank you", התעוררתי שוב, הסתכלתי סביב, דאמ, אני מתחיל
להזות ולדבר עם עצמי.
"Damn it's cold in here".
עיני נאורו, פקחתי אותן בתדהמה מוחלטת, מנסה לעכל את הדברים
שקרו בחצי הדקה האחרונה. קמתי מהכורסא לכיוון מיטתה של ספיר,
היא ישנה, ללא תזוזה פרט לחזה שעלה וירד עם הנשימות. אני
מדמיין את כל זה.
"Boo", קפצתי אחורה, נגעתי עם הרגל על המעקה ומעדתי לתוך
הכסא.
"אופסי".
ספיייייייייר", היה ניתן לראות את השמחה על הפנים שלי בבירור,
ללא שום שליטה החלו דמעות זולגות על פניי.
"דודי, מה אתה עושה פה?".
"אני... את... תאונה... אני", לא יכולתי להשלים את המשפט.
"אויש, How long was I out?".
"Ha, not too long".

"Our main story today involves the pop singer Sapphire,
going for a comeback after her deadly accident two years
ago. Everyone called it a miracle, she called it faith, as
the name of her new album. And now, fresh, her new clip from
the album named, Red Flower".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה לא אני
זאת את







הכנה


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/10/03 23:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דוד ארינזון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה