אנחנו משפחה נורמלית. או לפחות היינו. בעצם, זה תלוי במה זה
נורמלי.
נורמלי, נורמליות, נורמליזציה, נירמול. זה הכל לפי מה שהשכנים
אומרים.
אז לפי השכנים אנחנו נורמלים. כלומר, לא יותר משוגעים מהם.
הרופאים אומרים אחרת.
בשבוע שעבר באו לבדוק את כולנו. לראות אם גם אנחנו נגועים.
אחד אומר שזו התמוטטות עצבים. אחד קורא לזה סכיזופרניה. שלישי
בכלל מאבחן מאניה דיפרסיה. לדעתי רק בגלל שהשם מצלצל לו יפה.
אז אנחנו בינתיים לא נגועים. אבל הרופאים לא יודעים להגיד אם
זה עוד יגדל. זה בגלל שאנחנו אלופים בהדחקות.

אנחנו אלופים בהדחקות. אבל הוא לא.
הוא אף פעם לא היה.
תמיד היה מרחף כזה. אסטרונאוט. הכל שוכח, הכל מאבד. מבט מבולבל
ומקסים. שובה לב בעיניים הכהות היפות שלו. אז פעם הוא עשה עוגה
ושם חצי כוס אבקת קפה שחור במקום להכין את הקפה. כשהיה שוכח
כסף לאוטובוס היה עומד ברחוב ובוכה. לא מעצב, רק כדי שמישהו
ישאל אותו מה קרה ילד? ביום שהתגייס שכח את כל הקיטבג במונית
בדרך לבקו"ם.
עד שהשתחרר היה הכל נפתר במין אופס כזה. בלא התכוונתי לא
מחייב.אחרי השחרור הכל הפך מר. כמעט כמו העוגה עם הקפה. הרבה
יותר מחוסר כוונה.
ההתגלות הראשונה הייתה אלי. הייתה לו יום הולדת. אני רק רציתי
לשמח אותו אז יצאנו לבית קפה מכסף שהרווחתי בבייביסיטר. בחזרה
עצרו אותנו כמה חבדניקים עם שלט גדול וצהוב של הכונו לביאת
המשיח. הוא הניח תפילין ואז בשתיקה הלכנו משם. בדרך הביתה זה
קרה. אני חושב שאני המשיח הוא אמר. בלי צחוק. ואני? מה יכולתי
לומר? בסדר. אמרתי לו. סבבה. אז איפה קונים חמור?
משם לקח בדיוק יומיים עד ההתקף הפסיכוטי הראשון. בוקר אחד הוא
לא רצה לקום לעבודה. רק שכב במיטה והסתכל על התקרה, ספר
נקודות. התקף פסיכוטי אמרו הרופאים. עוד מונח רפואי כזה. תכלס
זה אומר שהכל מתבלגן לך מול העיניים. האח הגדול שלך פתאום
מתנהג כמו ילד בן שלוש. בוכה, צוחק, צועק, כועס, מתפתל. נו,
תהיה כבר המשיח. זה הרבה יותר קל להאמין לזה מאשר לראות אותך
משוגע. ואז בבת אחת הכל מתהפך. הלו!! זה אני כאן! אני פה
בהתבגרות! אני רוצה תשומת לב. מה, רק משוגעים מקבלים את כל מה
שהם רוצים? ומה עם הבית ספר שלי? הבחינות? האהבות? הבילויים?
זה לא חשוב בעיניכם יותר? סבתא בוכה. טוב. זה לא חדש. סבתא
בוכה מפספוסים. אמא סגורה עם מבט מזוגג. אבא עם עיניים אדומות.
כל התריסים מוגפים. רק שמשיח לא יוותר על החמור ויצמיח כנפיים.
הילד היפה של אמא. משיח בן דוד הגיע. אפשר להרגע.
תגידי אמא, הוא שואל, לא היית רוצה שאבא שלך יחזור? אבא, אני
אחזיר לך את אחיך. מה אתם אומרים? אני יודע שאני יכול. אני
יודע שזה אני. אני המיועד. די תעזבו אותו. אז הוא מתנהג מוזר.
אז הוא במיטה כל היום, אז מה?
מה כל הרעש והבלגן, הרי לכל אחד יש איזה דודה מטורללת כזאת.
שמחביאים מהחברים. שמחייכים אליה בנימוס בארועים משפחתיים רק
כדי שלא תעורר מהומות. הוא יירגע. בטוח שהוא יירגע. כן. אח שלי
משוגע. לא את לא יכולה לבוא לבקר היום. כי הוא יכול לקבל התקף
ואז זה יהיה פאדיחות. אז אולי נכין את השיעורים אצלך? ואחר כך
נצא לאיזה סרט או לקניון? כל דבר רק כדי להגיע הביתה מאוחר.
כדי לא להתמודד עם הקול החנוק. ממתי אבא בוכה? ואיך אוכלים את
זה בכלל? אתם לא מבינים שזה יעבור לו???

נו....... שייגמר כבר..... שתעבור כבר התקופה הזאת. לא. לא
הכנתי שיעורים. כי ככה. את באמת רוצה לדעת? כי אח שלי משוגע.
כי הבית שלי השתגע. גם כשזה לא היה נכון, זה היה התירוץ הכי
זמין. הבריחה האולטימטיבית. זה הוא חירבן לי את החיים. את כל
ההתבגרות. זה הכל בגללו. בגללך, אתה שומע? יאללה, לך תעשה שלום
לאומי. הכל מותר לו. הכל בסדר. הוא אומר מה שהוא רוצה ואיך
שהוא רוצה. על הכל סולחים לו ופוטרים את כולם בלחישה מהוסה,
עזבו אותו. הוא חולה.
לך תטפל בנזקקים. לך אמא תרזה. לך מכאן. זה הכל בגללך.
הכל אקסטרווגנטי עכשיו. אומרים הרופאים. אקסטרווגנטי. איזו
מילה יפה. מוחצנות. הבכי, הצחוק, הרעש, השקט. הכל מתחיל
בנקודות ומתחבר לבובות של חלון ראווה. שקית ניילון על הראש.
כדורים מכל הצבעים ובכל הגדלים. הכל אקסטראווגנטי. תנו לו. הוא
חולה. הוא לא צריך להתמודד עכשיו עם כלום.

לילה אחד הוא נעלם. באחת בלילה הוא יצא מהבית וחזר בשלוש.
כלומר, הוא לא חזר לבד. השכן מקומת כניסה החזיר אותו. זה שגר
שם בתפקיד אלוהים. זה שבדלת שלו הוא צלצל באמצע הלילה כדי לקבל
הוראות נוספות.
יום אחרי הגיע האשפוז. קצת מחלקה סגורה, קצת טיפול יומי. קצת
מכל דבר ואנחנו איתו. קצת שמחים, קצת בוכים. רוצים לצחוק אבל
זה לא נעים. בכל זאת. הילד משוגע. לרגע אחד הדברים בבית שוב
התנהלו על מי מנוחות. הרגשתי לא נוח. כאילו שכחתי אותו. זה לא
כאילו הוא מת. הוא רק מאושפז. שוב אפשר להזמין חברים. שוב אפשר
לדבר בטלפון כמו בני אדם. כן. יש לי נקיפות מצפון אבל זה מה
שיש עכשיו. לא עוצרים. ממשיכים הלאה. זו הגדילה שלי שמתעכבת.
אחרי חודשיים הוא חזר הביתה. כמעט אותו דבר בעיני. זה אני
שגדלתי כנראה.
ישב וכתב. הקיא הכל החוצה ופרסם.

עכשיו אנחנו יושבים ובוכים והוא גורף את התהילה. אלוהים קטן.
משיח בכסות אדם ואנחנו כולנו חמורים. רוכב על גב החמור התורן
מצויד בכדורים הנקיים שלו וגואל את העולם.
היכונו היכונו, הנה הוא בא...
עזבו אותו, מותר לו, הוא חולה. קשת של צבעים זורחת לו מהחלון.
נקודות מרחפות ובוהקות. הוא הילד המרחף של אמא. הנאיבי, עם
החיוך המתוק. הילד בן שלושים ויש לו חום גבוה. הוא חולה, זה מה
שאומרים הרופאים. אנחנו מדחיקים. אותו ואותנו ביחד. עזבו
אותו.
תשאירו אותו לבד. הוא חולה. עכשיו ההדחקה העבירה את הנקודות
שלו. עכשיו הן אצלי. נקודות שחורות. צועקות. מציקות. רק שלי לא
מקשיבים. הוא החולה מבינינו. עכשיו אני. תקיעות התבגרותית
כזאת. הרופאים כבר לא אומרים כלום. התהליך ידוע. ההתחלה, האמצע
והסוף. הסוף. בסוף ארחף על דג הקשת שלי הפרטי. זה שאף אחד לא
מכיר. בלי משיחים ובלי נביאי זעם. כל הדרך עד הסוף. הסוף שונה.
אצלי הוא לא יהיה אקסטראווגנטי.




נכתב בהשראת "ניקול ואני" - הצגת יחיד שהועלתה בפסטיבל עכו
2000.
כתיבה ומשחק: אמיר בושרי
בימוי: יואב רועה