אנחנו עומדות אחת מול השנייה, ואני מנסה להבין אותה,
אני בוהה בה,
בפנים שלה,
בעיניים שלה,
אף פעם לא שמתי לב כמה עצובות העיניים שלה.
אחרי עוד כמה דקות של בהייה
אני מגיעה למסקנה שהיא פשוט מכוערת,
מכוערת וריקה.
אני ממשיכה לבהות
ובכל דקה נוספת שאני מעבירה בבהייה חסרת הטעם הזאת היא רק
נראית לי יותר דוחה,
העצבות שבה מעלה בי גועל,
הכאב שלה הוא בי.
שוב פעם אותה הרגשה מוכרת,
הדמעות עולות במעלה עיניי ונתקעות,
מנסות לצאת אבל משהו עוצר אותן.
וכך אני מסובבת אליה את הגב,
משאירה אותה בוהה בי,
מכוערת וריקה.
הדמות המשתקפת לי במראה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.