הסתכלתי על המחוג של השניות וכבר הוא עשה חמישים הקפות מלאות
משתיים עשרה וחזרה. זאת אומרת שכבר כמעט שעה אני שוכבת במיטה
ומחכה שהוא יתעורר. וסוף סוף אני מרגישה יד קרה על הגב שלי,
מלטפת ושואלת אותי מה השעה. במקום לענות אני מסתובבת ונותנת לו
נשיקה של ניסיון להשכיח ממנו את הזמן. הוא אומר שכבר מאוחר
ושהגיע הזמן ללכת, הזמן שלי הוא התכוון. כי אשתו כבר הייתה
צריכה לחזור והוא היה צריך להסתיר ראיות מרשיעות שהוא חס
וחלילה בוגד בה.  ואני ממש לא מבינה את זה , כי אשתו כולה בת
עשרים והוא כולה בן עשרים וחמש ואין להם ילדים ושום כלום. אז
למה הוא פשוט לא יכול לעזוב, אני לא מבינה אותו. אבל אני
הולכת, כמו תמיד, עם הזנב בין הרגליים.
סידרתי את המיטה ושמתי את המצעים שהיו שם בדיוק ביום שהיא טסה,
כדי שלא תחשוד בכלום. אספתי את המברשת שיניים את הגלולות שלי
והכל מהאמבטיה וניסיתי לאוורר את החדר, שהריח שלי יעלם, למרות
שרציתי שאיכשהו היא תגלה בעצמה, ולא רציתי להסתיר יותר. הגנבתי
את התמונה שלו מהמקרר, כדי שישאר לי משהו, עד הפעם הבאה לפחות.
וזה באמת עזר. כל לילה הייתי מסתכלת התמונה הזו שהיו לו עוד
תלתלים קטנים שנראים כמו קוצים, שטנים כאלה בשיער, והעיניים
שלו היו כחולות כאלה חזקות, ויכלו לראות בתמונה את האוזניים
שלו, היו לו תנוכים מעוגלים כאלה ארוכים וכל לילה הייתי נזכרת
איך הוא אהב כשהייתי נושכת אותם וזה היה מדגדג אותו.
בסופו של דבר הלחץ שהפעלתי עליו היה גדול מדי, אני כבר סיימתי
יב' בשלב הזה ולא רציתי להתקע במערכת יחסים שלא תוביל לשום
מקום. הוא סיפר לי שאשתו משגעת אותו ושהוא מתכנן לעזוב אותה
בחודשים הקרובים, הוא רק מחפש את הזמן המתאים. אני האמנתי לו,
למרות שזה נמשך כבר שנה ואני כבר הייתה חיילת והכל. רק בגיל
עשרים הכל הסתדר ונשארנו שנינו לבד, עברנו לדירה משלנו.
כשהשתחררתי מהצבא התחתנו והמצב לא היה יכול להיות יותר טוב.
מאז כבר עברה שנה.
ועכשיו, אני סופרת את השניות שוב, ומחכה שהוא יתעורר. אני
מרגישה יד קרה נוגעת בי ושואלת מה השעה.  אני נותנת לו נשיקה
כנסיון להסיט את דעתו מהזמן, אבל הוא קם מהמיטה מתלבש והולך.
כשהוא נעלם אני מחליפה מצעים ושמה לב שזה לא המצעים שלנו בכלל.
נכנסת לאמבטיה ויושבת שעה מול המראה, מלטפת את הבטן שלי ומסמנת
עוד קו בלוח שנה שאומר שנשאר רק עוד שבוע עד ההריון.
אחרי שבוע היא באמת נולדה, הוא טס לחו"ל בעניני עבודה ואני
נשארתי בבית, מטיילת לבד עם התינוקת בקושי בת יום שלי. שמה לב
שהריח בבית הוא לא אותו ריח שהיה בו לפני שנכנסתי לבית החולים.
אני נכנסת למטבח ומתיישבת, רואה שהתמונה שכל כך אהבתי שלו,
נעלמה לה בלי ששמתי לב ובפח מוצאת הרבה אוכל, שלא אני בישלתי.

חוזרת למיטה מסתכלת על המחוג של השניות שעשה כבר חמישים הקפות
לפחות משתיים עשרה וחזרה, ואז בוהה בילדה שלי עם התלתלים
השטנים, העיניים עם הכחול החזק והתנוכים המעוגלים, בדיוק כמו
שלו. מחכה לנגיעה הקרה שלו, נגיעה שלא באה.
וזולגת לה דמעה.