(מוקדש לשרית)

"יש מחסור רציני בעציצים שם למעלה, אתם יודעים.  המלאכים
השתגעו..."


"מחלת גבהים הם קוראים לזה" הבהיר גבריאל למועצה סביבו.
החברים החלו מנפנפים בכנפיהם בעצבנות.
"ומה יש להם לומר על הכתמים השחורים?", נשמעה קריאה מתוך
ההמולה.
"הרופאים עדיין לא הצליחו לעמוד על מהותם של הכתמים כמו גם על
מהותה של הידלדלות הכנפיים" החל מצטט מתוך הדו"ח הרשמי שהופיע
אותו בוקר על שולחנו. הוא חמק לו בשקט חזרה אל לשכתו באגף
האחורי של המבנה וריחף לו בחוסר מנוחה בחלל החדר. הוא שמע את
הקולות מתחילים להתקהל מחוץ לחדרו אך העדיף להתעלם מהם ולטבוע
בתוך מסמכיו הרשמיים, מנסה לברוח מכל המחשבות המטרידות את
ראשו. הוא פידר קלות את הכתמים הכהים שהחלו להתפשט על כנפיו.
"קבוצות החתרנים מתקבצות בד"כ סביב חורים בעננים, ומתחילות
לזרוק עציצים (מזן שרך עירוני) אל עבר מטרות מגוונות, החל
באנשים תמימים וכלה בארובות בתי חרושת" החל מעיין במסמך
הראשון, ממנו התעלם בתחילה, אשר התריע מפני המגיפה. הוא לחץ על
כפתור האינטרקום ולחש למזכירו כי הוא עומד לפרסם הודעה רשמית.



"...אנו עומדים בפני סכנת הקיום הגדולה ביותר מאז פצצת האטום
בנגסאקי...החתרנים הללו עוברים על החוק העליון ומעמידים את
קיומנו וקיומם בסטטוס קוו עם בני האדם בסכנה.  אנו לא נסכים
להפרה מפורשת שכזו של ההרמוניה והסדר בעולמנו! אי לכך אני קורא
למנהיגי המתפרעים להפסיק לאלתר את פעילותם עד שעות הצהרים של
ארץ כנען...פורע אשר לא יחדל מפעילותו עד שעה זו יורד לדרגת
אדם וכנפיו יוחרמו לאלתר!", אזהרות המנהיג העליון צעקו מכל ענן
מזדמן.

רק אני ואת ידענו באמת מה כל זה אומר.
כשזרם העציצים הגדול התחיל להופיע וכל מני אנשים אמרו: "אולי
זה אלוהים שכועס עלינו", "מתחילה מלחמת עולמות" ואפילו הדתיים
בחליפות השחורות התחילו לפרסם כל מני כרזות על ביאת המשיח, אני
לא הייתי מופתע. ובעצם, גם לא את. השמיים הם לא הגבול התחילו
האנשים לצרוח, ועדיין לא הייתי מופתע. כשהכל התחיל להתגלגל
הלאה כבר התחלנו לדאוג - אולי רק אנחנו רואים את זה, וכל
האחרים לא? אבל אחרי שראינו את העציצים, נרגענו. התחלתי לספר
לכל החברים שלנו על החופש, על הניצוץ בעיניים, לא של טירוף אלא
ניצוץ של אהבה, של מחשבה חופשית, אבל הם רק צחקו.
ידעתי שזה מה שיקרה - אז שתקתי, "לא רוצים להאמין - אל
תאמינו", לחשתי בעלבון, אבל לא דאגתי. אחרי חודש כשכל העציצים
כבר נגמרו והמלאכים התחילו לבקר אותנו אמרתי להם שהחברים שלי
לא יאמינו לי - הם לא היו מופתעים.

ובעצם, גם אני לא.

הצעדים הרדיקליים ש"הוד מלכותו, הנביא העליון, מנהיג שוכני
מעלה ומטה" (כך הם מכנים אותו) הנהיג ביאושו כללו קציצת כנפיים
והגליה יבשתית. זה הספיק. בתוך מס' שעות דוכאו ראשי המרד והזרם
פסק. הרי איש לא מוכן להקריב את כנפיו למען כאוס עולמי; למען
הזכות לאי-סדר, אהבה ומחשבה חופשיים, ועוד כמה רעיונות שוליים.


חוץ מהזרם שלנו.

עברו שנתיים מאז שראינו אותם, ולמרות הכל, עוד לא נכבה הניצוץ.

כשאני הולך ברחוב אני עדיין מחכה ומתפלל בתוך לבי שאחד העציצים
ייפול עלי, אבל הם כבר לא.
כבר לא.

רק אני ואת יודעים שיום אחד עוד נצמיח כולנו כנפיים ונעוף אל
הכוכבים, כולם ישמחו ויתחילו לברוח מכאן, ורק את ואני נישאר.
בשקט ושלווה, מאושרים. מחכים.
הם יגררו אותנו למעלה, ושם, בדרך אל העננים, נסתכל למטה
מחובקים ושלווים אבל עדיין, בהחלט לא,

מופתעים.