היה לה פעם חבר שהיא ממש-ממש אהבה, אפילו חשבה להתחתן איתו.
ורק אחרי שכבר היו שנה ביחד, גילתה שהוא בעצם נחש. זה היה ממש
במקרה, באיזה שבת אחת בצהריים, כשישבו בחצר האחורית שלהם ונהנו
מהשקט. היה נורא חם. היא לבשה כובע קש גדול וקראה את 'נשים
קטנות' של לואיזה מיי אלקוט, בזמן שהוא נימנם לו מתחת לאיזה
סלע וחשב מחשבות זדוניות. היא לא חשדה בכלום, זה הבעיה הגדולה
עם מחשבות זדוניות, לא ממש רואים אותן. רק שלמזלה, איזה חרש
אחד שמוכר מחזיקי מפתחות מצפצפים נקלע בטעות לחצר שלהם. והחרש,
מרוב שהיה מבולבל, הזיז בטעות את הסלע שמתחתיו נימנם החבר שלה.
ואז החבר שלה קם ובלי להגיד מילה פשוט הכיש אותו. טראח! ברגל,
בזמן שהיא מסתכלת, ככה באדישות. החרש פירפר קצת ומת, והיא, בלי
לחשוב פעמיים, קמה מהכיסא נדנדה, נכנסה לבית והתחילה לארוז את
הדברים שלה. החבר שלה היה בשוק. אפילו עכשיו, כשנחשף פרצופו
האמיתי, הוא לא היה מסוגל להאמין שתעזוב אותו. כל זמן שארזה
את
הדברים הוא רק הסתובב אחריה כמו צל. 'מה את עוששששה?' חזר
ומילמל לעצמו 'מה את עושששה, אהובה?' כאילו שלא ידע. 'אני
עוזבת אותך!' ירקה בסוף 'אני עוזבת אותך לעולמי-עולמים.' 'אבל
למה?' היתמם החבר 'מה כבר עשששיתי?' 'אתה היכשת את הבנאדם
האומלל ההוא, שכל רצונו עלי אדמות היה להביא לנו אושר בדמות
מחזיקי מפתחות מצפצפים.' 'אבל הוא הזיז לי את הסססלע.' התפתל
החבר 'אני לא עששששיתי כלום, והבנזונה פשוט בא והזיז לי את
הסססלע. סססתם. כוסס אמק. הייתי חייב לעששות משהו לא?' היא
תקעה בו מבט מזלזל וחזרה לארוז את מעט הבגדים שנותרו במגירות.
'מחר בבוקר,' קבעה בזמן שעמדה כבר בדלת 'אני אשלח מישהו שיקח
את שאר הדברים.' 'אל תלכי,' הוא התחנן 'בבקשה אהובה, מקססימה
שלי, הכל אני יעשששה, הכל. רק אל תעזבי אותי.' 'הכל?' היא חזרה
אחריו כמו הד. 'מה שרק תרצי, אהובה.' הבטיח 'בבקשה, רק אל
תעזבי אותי מקססימונת. אתה יודעת שבלעדייך אני כלום.' 'אם ככה
אז אני רוצה שתזחל.' סיננה ברשעות.

חודשיים אחרי זה הם נפרדו, בלי דרמות. יום אחד הם ישבו בחצר עם
חברים, והוא זחל לסלון להביא בירות. וכשחזר אמר משהו, היא
אפילו לא זוכרת מה, משהו מצחיק. והיא הסתכלה עליו והוא עליה
ושניהם פשוט ידעו שזהו.