מכל האנשים דווקא היא נדבקה  על צווארי,

מכל החיים בעולם, דווקא זה אוכל אותי.

ביער ואין שם איש, בטבע נצחי ואין שם צל.
והרהורים  של להיות לבד, אינם הולכים.

על רצפה עם שטיח , לבד בסיוט של תסכולים,

קולות של אהבה, והם לא נותנים מנוחה.

בגינה של שכנה, עירומה, היא לבדה -אין שם איש.
והכעס שבתוכי, שלהיות כאחד, ועוד לבד, אינו מתפוגג.

זו ההרגשה הגדולה שבבית נותנת לי מחשבה,

הכוכבים שבתוכי, מתנפצים ומתפזרים, איתה בחשכה.

נר שדלק, וכבר נמס בצורה יפה,  שוב על רצפה
איתה אני הפעם, הפעם אני איתה.