אתמול בצהריים הדוד משה הגיע ואמר משהו לאמא ואז אמא בכתה.
כששאלתי אותה למה היא בוכה, אז היא בכתה עוד.
אז גם אני התחלתי לבכות. לא ידעתי למה היא בוכה או למה אני
בוכה אבל היה לי עצוב ככה שאמא בוכה אז אני גם בכיתי.
ואז אחרי ככה שעה שבכיתי היא אמרה לי שסבא הלך לבית חולים.
שאלתי אותה מה זה בית חולים ואז היא שאלה אם אני זוכר שהוידיאו
שלנו היה מקולקל אז שלחנו אותו לתיקון אצל חיים המתקן וידיואים
ואז אמרתי שכן ושאלתי מה סבא מקולקל והיא אמרה בערך.
לא הבנתי מה זה אומר שסבא מקולקל.
שאלתי אם חיים יתקן אותו גם אז היא אמרה שלא, חיים לא יכול
לתקן אותו.
הייתי עצוב.
סבא היה מקולקל ולא יכלו לתקן אותו. חיים לפחות לא יכל. וממה
שאבא אמר על חיים הוא יודע לתקן הכי טוב בשכונה.
ואבא יודע מה הוא אומר, לא סתם.
אז אחרי יום אמא רק המשיכה לבכות וששאלתי אותה אם אפשר ללכת
לראות את סבא, היא אמרה שלא, שסבא כבר לא איתנו.
אמרתי לה שאני יודע, שהוא בבית של החולים ושהוא לא בבית שלו
יותר אבל היא אמרה שלא הבנתי, ושזה קשה לילד בגילי להבין מה
שקרה לסבא. אמרתי לה שהכל יהיה בסדר ושכמו שחיים תיקן לנו את
הוידיאו הוא יכול לתקן גם את סבא בטח אבל היא צחקה וחיבקה אותי
חזק חזק.
כשהיא חיבקה אותי התחלתי לחשוב על סבא. נזכרתי איך שבשנה שעברה
ביומולדת 4 שלי הוא שמח וחגג ולא נראה מקולקל בכלל.
נזכרתי איך הוא הושיב אותי על הברכיים שלו גם פעם אחת לא לפני
המון זמן ולימד אותי לאכול פרוסה עם חמאה ובצל.
נזכרתי איך בפסח ישבנו כל המשפחה אצל סבא וסבתא וסבא החביא את
האפיקומן ונורא כעס שמצאתי אותו ואז אכלתי את האפיקומן ואמר לי
שאסור לאכול את האפיקומן אבל הוא חיבק אותי ואמר שאני עכשיו
יכול לקבל מה שאני רוצה.
נזכרתי איך סבא היה מטייל איתי בפארק והיינו הולכים לאכול
גלידה.
נזכרתי והתחלתי לבכות גם ואמא חבקה אותי ואמרה שהכל יהיה בסדר
ושעכשיו אנחנו צריכים לדאוג לסבתא.
בתוך כל הבלאגן הזה לא הבנתי למה אנחנו צריכים לדאוג לסבתא.
בכלל, לא הבנתי למה לא יכולים לתקן את סבא, מה כבר מקולקל אצלו
שאי אפשר לתקן. רציתי להגיד לאמא שאני רוצה לעזור לסבא, אבל
ראיתי שהיא עצובה מדי בשביל שאני אעזור. אז שתקתי.
אמא ניסתה להסביר לי לא מזמן מה זה אומר שסבא מקולקל.
היא ניסתה להסביר לי למה אי אפשר לתקן אותו אבל לא הבנתי. משהו
על טיול ועל גן. אמרתי לה שגם אני הולך לגן! וגם אני חוזר ואני
לא מקולקל, אבל היא כנראה לא הבינה מה שניסיתי להגיד כי היא
שוב צחקה, ואז התחילה לבכות.
הלכתי לחדר וניסיתי לדבר עם דובי. הוא תמיד מקשיב לי. ביקשתי
שהוא יעזור לאמא שתפסיק לבכות, בקשתי שיעזור לתקן את סבא, אבל
הוא שתק. דווקא עכשיו שאני רוצה שהוא ידבר הוא שותק. איזה דובי
מעצבן!
אף אחד לא מבין אותי בעולם הזה. אף אחד לא מבין. לא אמא ולא
הדובי, וגם לא אבא.
אני חושב שדי השלמתי עכשיו עם העובדה שסבא מקולקל, וזה עצוב
לי, אבל אני לא יודע בדיוק למה, עוד לא הבנתי מה זה אומר.