New Stage - Go To Main Page


הנפילה הקאראנית

"אדוני, כוחות הברית מתקשים לעצור את המתקפות. אנחנו מאבדים
מדי שעה קרוב לעשרת אלפים ספינות מלחמה." אמר החייל.
פניו של דראסים מונאר נשארו ללא הבעה. הוא ידע שלברית שהוקמה
כתוצאה מהחלטות הקונגרס לא היה שום סיכוי מול "הצבא השחור"
וככל  ש- 5 הנערים עדיין נושמים, גורל היקום בסכנה. מונאר ידע
כל חייו על אותה מלחמה עקובת דם ועל כל הנבואות שבישרו על שובם
של הנלעגים וכמו כל מנהיג קאראני הוא ייצר ושיפר את צי ההגנה
אבל הוא לא חשב שבזמנו המלחמה תפרוץ. הוא קיווה שבזמנו היא לא
תפרוץ.
"פסי היצור שלנו לא יחזיקו מעמד וכך גם של בני בריתנו. אם לא
נצליח בלום אותם בקרוב, אני חושש שלא נצליח לעולם." הוסיף
החייל.
"כן. אני מודע למצב הקשה. אבל אני מבטיח שהסוף קרב ובא" אמר
מונאר.  
"איך אתה יודע זאת, אדוני?" שאל החייל. הוא, כמובן, לא ידע על
5 הנערים ושמונאר מחזיק אותם. הידיעה על הנבואה השחורה ועל
הנלעגים הייתה יודע אך ורק למנהיג הקונגרס, למנהיגי הגזעים
ולמפקדי צבאותם.
"אתה תאלץ לסמוך על המילה שלי. אני מאשר לך גיוס מילואים נוסף
והורדת גיל הגיוס. כמו כן, העברתי לרשות הקונגרס משאבים נוספים
ליצירת ספינות חדשות".
"כן אדוני. תודה אדוני." אמר החייל. הוא קד קידה ועזב את
החדר.
"ארורים תהיו! " אמר לעצמו מונאר. "האימפריה הקאראנית משתמשת
בכל משאביה. אנחנו חוזרים אחורה עשרים שנות קידמה! בני כדור
הארץ האומללים האלה. ידעתי שהיינו צריכים להשמיד את הכוכב ברגע
שגילינו אותו. אני אהרוג את הילדים האלה במו ידי!"





חדרם של הנערים היה קטן וצפוף ללא כל פתח אוורור. אפילו חרצי
הדלת שממנה הוכנסו לא היו נראים לעין. ארדו התכווץ לו באחת
הפינות ונרדם. כולם היו מותשים. הם נאבקו קשות בסוהרים
הקאראנים שהיכו אותם ופצעו אותם. ידו של אדנה נשברה כשניסה
לגנוב את נשק האנרגיה של הסוהר האחרון שהביא להם אוכל, פניו של
שיין היו מכוסים דם לאחר שאחד הסוהרים היכה אותו בראשו ללא כל
סיבה.
"אתם חושבים שהוא צודק?"
לכולם היה ברור למי אנאטולי התכוון. הנבואה השחורה ודראסים
מונאר.
"אני כבר לא יודע מה לחשוב. אני רק יודע שאנחנו בסה"כ נערים
שאיבדו את כל מי שהם הכירו ושכל חייהם היו כלואים" אמר שיין.
כולם ראו את הדמעה שהתחילה להצטבר בעינו השמאלית.
"אל תדאג שיין. אנחנו ננקום. אני אנקום. הוא ימות. אני בעצמי
אהרוג אותו ואקרע ממנו את כל איבריו הפנימיים להנאתי. לבד אני
אומר לכם. הוא יסבול". אף אחד מהנערים לא היה מופתע כבר
מהתנהגותו המוזרה של אריק. רובם הבינו מה קרה לו.
"אני חושב שאנחנו צירים להסתכל על התמונה בגדולתה. אני לא יודע
מה איתכם, אבל הכוחות שלי גדלו. פעם יכולתי רק לראות
פלאשבקים של מה שקרה. אבל אני כבר מבין חצי ממה שאנאטולי מסביר
לנו ואני כבר מצליח לקרוא מחשבות של אחרים. ואני חושב שכולנו
רואים מה קורה לאריק..."
"שום דבר לא קורה לי. איך אתה מעז בכלל!" עיניו של אריק האדימו
וכל הנערים, מלבד אריק, הועפו לקצה השלי של החדר.
"אני רק יודע שאנחנו צריכים לצאת מכאן. ומהר." מלמל ארדו.
עיניו נראו 'כבויות' ותשושות. "גם הכוחות שלי גדלו מעוד. וכן,
גם אני הייתי רוצה לראות את המונאר הזה משופד ומדמם למוות"
הוסיף.
"אם כך, אתם מאמינים לנבואה השחורה הזו?" שאל אנאטולי.
הנערים הנהנו לחיוב.
"אז אנחנו צריכים למצוא את הצבא השחור הזה להצטרף אליו! שמעתם
את היצור הזה. נשתלט על העולם ששיך לנו!" אמר אריק בהתרגשות.
"לא! אנחנו, אני, לא אשתף פעולה עם הכוחות האלה! לא!" זעק
שיין. "אני מעדיף למות מאשר לגרום הרס עם הכוחות שלי!"
"אתה טיפש! נוכל לנקום את מה שעשו לנו! היקום ישלם!" אריק הביט
על שיין במבט זועם ומטורף למחצה.
אדנה הביט באריק. "אני חושב שאני מסכים עם אריק פה. אני חושב
שסבלנו מספיק. נוכל לכבוש את העולם ואז לשנותו ולעצבו בצורה
חדשה. טובה. שינוי לא בהכרח חייב להיות רע." אמר.
עיניו של אריק נהיו אדומות כדם. "בקרוב נצא מכאן. הנקמה." חיוך
זדוני עלה על שפתיו.
"מה? איך אתה יודע? אריק, הכל בסדר? העיניים שלך. הם-" אמר
אנאטולי
לפתע נפתחה הדלת. מונאר נכנס אליהם עם שני תותחי פלאסמה.
"למרות התנגדותי הנחרצת, כיוון שאתם עדיין נערים, המועצה של
הכוכב החליטה שהוצאתכם להורג לא תיהיה פומבית. בנוסף, הורו על
להשתמש בנשק אשר לא יגרום לכם כל כאב. נשק הפלאסמה הזה יעשה את
העבודה." אמר מונאר.
"אתה מרגיש מאוד בטוח בעצמך. אתה חושב שאתם תנצחו אותנו?" אמר
אריק.
"אידיוט. אין לך לאן לברוח. זה הסוף. זה נגמר כאן ועכשיו!" צעק
מונאר. הוא לחץ על ההדק וקרן פלאסמה נשלחה לעבר אריק. אריק
הושיט את ידו קדימה לעבר הקרן. ברגע שהקרן פגעה בידו היא זינקה
הצידה ופגעה באחד הקירות בכלא. במקום שבו היה קיר, נפער עתה
חור ענק.
"מה לעזאזל?" שאג מונאר.
"צדקת בדבר אחד. זה באמת נגמר כאן." אמר אריק. אדנה נעמד
לצידו. גם עיניו של הנער היפני האדימו כדם. לפתע נשמע אזעקה
חזקה. דרך החור בקיר ראו כולם חיילים במדים רצים. לפתע נשמעה
במערכת הקריזה: "אנחנו תחת התקפה של הצבא השחור! כולם לעמדות
קרב. כל הטייסים לחלליות הקרב שלכם."
"זה לא יתכן!" אמר מונאר. "אף אחד לא יכול להתקרב אפילו למערכת
השמש הזו בלי לדעת את הצפנים הסודיים! זה לא..." בעודו אומר
לעצמו זאת חטפו הנערים את האקדחים מידיו. "אמרנו לך שזה הסוף."
אריק ואדנה הביטו בו. מונאר הועף לראש הקיר שמאחוריו. ראו על
פניו את הבעת ההלם.
"אנחנו מצטערים, מונאר, אבל רק אנחנו נבלום את הצבא השחור" אמר
אנאטולי.
"לא נבלום דבר! הצבא השחור ינצח וייתן לנו את נקמתנו!" צעק
אריק. הוא הרים את ידו ומונאר התעוות. פניו נמתחו וגופו האדים.
להבות יצאו מתוך ערובות עיניו בעוד אריק ממשיך לעוות אותו.
"תסבול כמו שכל עמך יסבול! כמו שאנחנו סבלנו." צרח. הוא סובב
את ידו וכל גופו של מונאר עלה בלהבות בעודו עדיין תלוי על
התקרה.
הנערים יצאו דרך החור בקיר. מסביבם עדיין נמשכה הלחימה אך הצבא
הקאראני היה דיי חסר תועלת מול צי ענק של ספינות קרב עצומות
בגודלן.
"אני לא מאמין שרצחנו אותו" אמר שיין
"תאמין! ועכשיו נפגוש את גורלנו!" אריק הרים את ידיו כלפי
מעלה.
"לא! אני לא מוכן לזה! אנחנו יכולים להשמיד את הצבא השחור וכך
נעשה!" צעק אנאטולי.
"אני לא אתן לכם לעשות זאת!" זעק אריק. הוא הרים את ידיו.
אנאטולי, ארדו ושיין הועפו אחורה בעוצמה. הם נחתו על הרצפה
זועקים מכאב ואיבדו את הכרתם.
הספינות השחורות המשיכו במסע ההרס שלהם. כבר לא היו ספינות
קאראניות שנלחמו בהם, הצבא השחור רק נלחם כדי להרוג, להשמיד.
"עכשיו אדנה, לאחר שנפטרנו ממונאר, דבר לא יעצור אותנו! גורלנו
ממתין!" בעודו אומר זאת, הספינה הגדולה ביותר נעצרה מעליהם. 2
הנערים הרגישו עקצוץ קל בעוד הם שוגרו מהאדמה אל חדר הפיקוד
במשחתת האפלה.





4 פרקים לסיום. הספירה לאחור נמשכת...





היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 9/4/02 1:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עומר ויסברג

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה