עיניים פקוחות לרווחה,
עיניים עגולות כמעט, קולטות כל פרט,
כמו מצלמה, הן מסתכלות על הסובב,
מתפלאות ומתרגשות, כמעט דומעות.

דמעה קטנה, כמו יהלום,
זולגת לה לים אחר, שונה, מלא חיים,
ומתמזגת לאיטה עם מים מלוחים כמעה,
ומפלסת באיטיות דרכה לאדמה.

אדמה רכה, שחורה וריחנית,
קרקע לבעיות ופתרונות שונים ומשונים,
פלאי הפרח, נפלאות הפרפר,
ובשמיים כוכב תאום, ללא מחר.

כוכב, בלי ים, רק סדקים שרצים ולא רוצים,
שום צבע, שום מקום או זמן, ומי לא כאן?
שמיים ופרפר ופרח, לא מים ולא אדמה,
וגם לא עין, שתזיל דמעה.
שממה.