לא חושבת, לא יודעת מה לחשוב.
4:50 לפנות בוקר. בחוץ קפוא. אני שוכבת במיטה בחוסר מעש ועיניי
פקוחות.
מסתכלת על החלון, השמיים סגולים כהים, ויורד גשם. שני העצים
הגבוהים שנראים מהמיטה זזים ברוח, ואני מרגישה רע.
לא יודעת מה לחשוב, או איך ולמה... אני קמה מהמיטה ופותחת את
הדלת, הולכת לחדר של אחי. הוא לא שם.
אחי בצבא, שומר עלינו.
לא חושבת, לא יודעת מה לחשוב.
פותחת את המחשב, ואור המסך ממלא את החדר. שמה את השיר הזה שאני
אוהבת, שאנשים בקושי מכירים, שמה אותו בשקט בשקט... לא מחייכת.
הולכת ונשכבת על המיטה.
אין דבר כמו השיר הזה... הוא מיוחד. שאתה שומע משהו, ואתה יודע
למה השיר הזה נכתב ומכיר את מי שכתב אותו, זה הרבה יותר
מיוחד.
לא חושבת, לא יודעת מה לחשוב.
עיניים עצומות, אבל לא עייפה. תשושה מהיום הארוך, אבל מתמסרת
לצלילים... כל צליל שיוצא לו מהגרון נכנס בי עמוק פנימה, אני
מרגישה כאילו אני הייתי שם איתו שהוא כתב וכאב, ואני מזילה
דמעה בשקט.
אתה פה? אתה שומע אותי? זה כאילו שהוא פה לידי, ולא בשיר.
המוח מתמלא והראש כואב והצליל בפנים מתרוצץ אחוז אמוק כמטורף
שצורח ורוצה לצאת... לא נראה לי שאי פעם התרגשתי מצלילים כמו
אז.
הכל לובש צורות וצבעים ורגשות - בתוך הראש שלי, והשיר כאילו
מתמשך, והוא שר... וכל טיפת כאב שלו נמצאת גם אצלי, ונראה לי
שאני קצת מבינה.
לא חושבת, לא יודעת מה לחשוב.
הייתי רוצה להיות שם ולומר לו שהכל יהיה בסדר. אבל הוא רק
שר...
מרגישה כאילו המילים נלחשות ליד אוזני, ושהוא אומר
"Silence..." זה נכנס עמוק פנימה.
ואני רק מקשיבה ולא יודעת איך להגיב. שמעתי אותו, את השיר,
הרבה בעבר... אבל פתאום הוא נשמע שונה. והוא כל כך יפה.
והשיר נגמר. אני פוקחת עיניים לאט לאט, מנסה להזכר בעצם איפה
אני.
בית, תקרה, מחשב, אני, עיניים אדומות, דמעה קטנה ועוד אחת.
לא חושבת, לא יודעת מה לחשוב.
אני חוזרת לחדר והולכת לנגן. הגיטרה תמיד תחכה לי שאני אוציא
את הכל עליה. ואני מוציאה, הו כמה שאני מוציאה...
אבל הקול שלו עדיין נשאר לי בראש ולא יוצא. והשיר לא מוכן
להגמר, וכבר שבע בבוקר והשמיים כבר אפורים, עם שמש, מלאים
עננים.
העצים חדלו לזוז. הגשם פסק. ואני נשארתי אני, אבל קצת אחרת.
הולכת לישון. השיר עדיין בראש, מחייכת.
לא חושבת, אבל כבר יודעת מה לחשוב.


לדורי,

זה שגרם לי לחשוב.

2.4.2002