[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דנה סיני
/
שנת הצב

ובתקופות שבין מעבר למעבר, הייתה נירה אוגרת כוחות לקראת
ההסתגלות הבאה שנכפתה עליה.  כאשר עמנואל אמר לנירה שעוברים
דירה כי אמא עוד פעם לא בסדר, נירה ידעה שזה בגללו.  לאמא של
נירה כבר הרבה זמן לא היה אכפת מהרבה דברים.  היא הייתה עיוורת
למבטים וחרשת ללחשושים מאחורי גבה, אותם לחשושים אודות "גברת
פלדמן המשוגעת" שאליהם עמנואל מעולם לא התרגל.
אחרי שהאמא מתה, עמנואל לא היה מסוגל להישאר בבית הזה, ולאחר
"השלושים", הוא הודיע לנירה שעוברים.  שהבית מלא מדי בזכרונות.
ונירה חשבה שזה מגוחך... כמה זכרונות כבר יכול לאגור בית שהיו
בו בקושי שמונה חודשים, ועוד זכרונות עם ריח של מוות, מי רוצה
לזכור מן שכאלה?!

האמת, שנמאס היה לנירה להתגעגע כל פעם לאנשים חדשים שלא
מתייחסים אליה, או שמרחמים עליה.  בכל פעם שעברו דירה, היא
פיללה להכיר לפחות מישהו אחד שיתקרב אליה ויכיר את נירה
האמיתית, "הנירתית" - וזה אכן  קרה.

זה היה הבית השלישי שאליו עברו תוך שנתיים.  נירה כבר נואשה
מלסדר את חפציה, כך שהכל היה עוד באותם הארגזים, ארוז ושמור
בסדר המובן רק לה, ועל כל ארגז כתוב בטוש שחור עבה - "מזכרות
ממגרה 1", "מחשבות מארון הבגדים", "חולצות שאהבתי ללבוש"...
ויום אחד היה צלצול בדלת, ואני ונירה פתחנו.
בדלת עמד הבן של השכנים לאסוף כסף לוועד-בית, ונירה הכניסה
אותו לסלון, ואחר כך לחדרה...
ואני כבר כל כך רציתי להתפרץ החוצה.  רציתי כבר לצאת.  רציתי
להיווצר, והוא...
הוא נראה לי מתאים.
הבן של השכנים שאל את נירה למה הכל עוד בארגזים, ואם היא צריכה
עזרה בסידור וכאלה... ונירה שתקה כל הזמן הזה, השעינה אותו
לבסוף על ארגז גדול במיוחד שהיה כתוב עליו: "דברים שצריך
לזרוק", פשטה אותו מבגדיו והבשילה אותי בקירבה.

כעבור 10 שנים, גרנו אז במושב במרכז הארץ, נירה חזרה הביתה
מבולבלת מדי.
היא לא דיברה מזה 3 ימים, אבל פתאום התחשק לה לשאול אותי איך
עבר עלי היום, ואני ניצלתי את זה כדי לשאול אותה איך עברה עליה
השנה.  היא חייכה בנימוס, כמו אל זר-גמור, ורק אמרה  שהיו לה
כמה מחשבות שהייתה צריכה להוציא מהארון ולשים במגרה.
ניגשתי לארגז של "מטבח" והוצאתי לנו שני ספלים וקומקום.
שפתי מים והכנתי לנו מתה הצמחים שהיה בארגז "מדף 1 - מטבח".

אני כבר הייתי גדולה, כמעט בת 3,000 מחשבות, וידעתי איך
שלפעמים אמא צריכה את הלבד שלה, שהיה אולי הדבר היחידי שלא
ארוז בארגז.

בבית הספר, המשותף למושב שלנו ולקרובים שבאיזור, התרוצצו להן
שמועות עלי, "הילדה שגרה בבית עם הארגזים", ורק אז הבנתי שלא
כולם הגיעו לרמה כזו שמאפשרת להם תנאים כמו שהיו לי, וקצת
ריחמתי עליהם.

פעם אחת, אני זוכרת, סבא עמנואל החליט לבוא לבקר, כך פתאום,
ואמא נכנסה למן לחץ כזה, אבל לא לחץ מהסוג המלחיץ, אלא מהסוג
שצריך להספיק לעשותו.  והיא החלה לארוז בארגזים את הארגזים,
לפתע... היא נתקלה בארגזון נשכח, לא ראיתי מה היה כתוב עליו,
חייכה חיוך עלום, עצרה לרגע מאמוק האריזה ופשוט הרהרה.
היא היתה כל כך יפה בחיוך הזה...

סבא עמנואל גר איתנו למשך תקופה.  זו היתה תקופה מאד יפה, וחוץ
מזה אמא פתחה כמה ארגזים בשביל שיהיה לו איפה להניח את הראש
ואת הרגליים וגם שיהיה לו איפה להניח את המחשבות שלו, שהצהיבו
מרוב שנים.
אחרי חודשיים הוא נפטר.

נירה התעקשה שיקברו אותו בתוך ארגז קבורה, כי הוא היה סוג של
חייל.
היא יכולה לספור ולהוכיח להם כמה בתים כבש עם השנים בשביל אמא
שלה - כל הבתים, כל הניירת וכל האלבומים ארוזים אצלה, ובקלות
תמצא אותם אם יהיה בכך צורך.
הם לא השתכנעו.
נירה הוציאה כמה שטרות מארנק גנוז שנשאה, והם הסכימו.

בלוויה של סבא עמנואל נירה לא בכתה.
אחר כך הלכנו הביתה.  נירה לא ציפתה למבקרים, אבל אחד פתאום
הופיע.
הם דיברו קצת בריחוק בהתחלה, ואחר כך נירה בכתה.
בהתחלה לא זיהיתי אותו, כי הוא גדל נורא, וגם לא הריח מארגזים
- וזה הטעה... אבל אז זיהיתי את הבן של השכנים.


הוא אמר לנירה, כך שמעתי, שחיפש אותה כל השנים האלו, ולא הבין
לאן נעלמה, וכשקרא בעיתון שאביה נפטר, הצליח לאתרה.  היא
התפלאה ואמרה שהיא לא זוכרת שראתה אותו בלוויה, והוא אמר שהוא
הסתתר, מה שלא היה קשה - כי כל הזכרונות של סבא, מכל הבתים,
באו לחלוק לו כבוד אחרון, וגם קצת להרגיז את נירה באותה
הזדמנות.
הוא אמר לה שהזכרונות של הבית-השלישי-תוך-שנתיים דווקא זכרו
אותו לטובה וקיבלו אותו בסבר פנים יפות.

פתאום... הוא ראה אותי מסתתרת מאחורי ארגז "הסלון", ארגז צנוע
אך מספיק, כמו שנירה היתה אומרת, והוא שאל אם זאת אני...

נירה שתקה, אבל הוא יכל לראות את עצמו בפניי.  העיניים, האף,
הסנטר... הכל - טביעות ושרידים שלו, מאותה פעם רחוקה, לפני
שנירה עברה דירה.

אני התקרבתי, הצגתי את עצמי, ואמרתי יפה שלום לאמא.

אחר כך, כשהתחלנו להתרחק מן המושב, העזתי להסתכל אחורה ולראות
אותה פורקת את הארגזים.
הסתכלתי אל אבא, ושאלתי אותו אם אנחנו עוברים עכשיו לבית
האחרון.  הוא הסתכל בתמיהה ולא הבין את כוונתי.  הוא הבטיח
שידאג לכל מה שאצטרך ושגם נקנה לי חיית-מחמד.  הוא שאל אם אני
מעדיפה כלב או חתול.

בתום הנסיעה, הגענו לבית גדול ויפה במקום שקט בעיר.  בחוץ היו
כמה ארגזים, אבל בפנים - לא היה להם זכר, ואבא הבטיח שייפטר
כמה שיותר מהר מאלו שבחוץ.

אמרתי לאבא שאני לא רוצה כלב ולא חתול, שאני רוצה צב.
אני רוצה צב, שלא צריך ארגז.
אני רוצה צב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז מה אם אני
אוהבת קולורבי?




צמחונית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/4/02 6:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנה סיני

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה