אח,איזה כיף. איזו שלווה. אני נשארת לבד בבית סוף סוף...אני
בקושי מעכלת את זה. עכשיו אני יכולה לשבת שעות על גבי שעות
באינטרנט ולזלול בוטנים מצופים, ולהגביר את אביב גפן בלי שאבא
יתחיל לצעוק. עכשיו אני אוכל לדבר בטלפון כמה שאני רק רוצה,בלי
לענות לממתינות. "טל??" פונה אלי אמא בקול לא אופייני לה. ברור
לי שהיא כבר צריכה משהו..."מה?" עניתי לה בחוסר חשק בולט מאד.
"את זוכרת שאת לוקחת את אסף היום,נכון?" רגע,רגע...זה פרט של
החוזה הבלתי כתוב הזה,שלא זכור לי. "אסף לא נוסע איתכם לבקר את
דודה מריים?" שאלתי בנימה שמכילה המון תקווה לתשובה חיובית "מה
פתאום? כבר אמרתי לך אתמול שהוא נשאר איתך בבית כי אנחנו
נוסעים לפני שהוא מסיים את הגן. מה לעשות שאת לא מקשיבה,שאת
מרוכזת בעולם שלך עם המוסיקה הזאת ו..." ,טוב די" התפרצתי
בחוסר סבלנות. "אין סיכוי שאני נשארת פה עם אסף. פשוט אין
סיכוי". "טוב,אז שניכם באים איתנו לדודה מריים" וואו. זאת היתה
הנחתה שבהחלט לא ציפיתי לה. מילא לסבתא,אבל לדודה מרים?
הפולניה הזקנה הזאת? (לא שיש לי משהו נגד פולנים,פשוט דודה
מרים היא התגלמות כל התכונות הפולניות בגוף אחד. אל תנסו את זה
בבית). ניחא,אם זה היה חג,עוד היה יוצא לי מהביקור כמה
גרושים,אבל בסתם יום של חול?
לאחר ויכוח מאד לא הוגן,הצטופפנו כל המשפחה במכונית, ונסענו
לדודה מרים,האחת והיחידה. אני לא יכולה לומר שגם אבא ממש אוהב
אותה,הוא תמיד מתבדח על חשבונה מול הפנים שלה,מנצל את העובדה
שמה שהוא אומר גם ככה לא מעניין אותה במיוחד כדי שתקשיב לו.
אבל במשפחה של אמא,חייבים לשמור על קשרים עם כל 101
הפולניםרומנים שקשורים לסבתא שלי, "כדי שלא יגידו שאנחנו
ניתקנו את הקשר"...לא מתרגלים לזה,אל תשלו את עצמכם.
שתבינו,דודה מרים היא בכלל לא פולניה. היא רומניה. אין לנו
פולנים במשפחה. לפחות לא באופן טכני. אבל,כמו שכבר אמרתי, כל
המשפחה הזו מכילה בקרבה תכונות פולניות למיניהן,לא שיש לי משהו
נגד פולנים. לאחר נסיעה מתישה של חצי שעה, שבה עידכנה אמא את
אבא בכל ההיסטוריה המשפחתית,בכל אלו שמתו,בכל אלו שהתגרשו,ובכל
אלו שעומדים למות,כדי לא לעשות בושות מול הדודה,עצרנו באיזה
דוכן פרחים בצד הכביש. כולנו יודעים את הטקס,ולכן,בלי לומר
מילה,יצא אבא מהאוטו כדי לקנות זה פרחים. כעבור חמש דקות חזר
אבא עם משהו שנראה יותר כמו זר ורדים מיובשים,מאשר שושנים
אדומות וריחניות. "מה זה??" התפלצה אמא בחלחלה. "זר לדודה
מרים" אמר אבא תוך שהוא קורץ לי בשותפות לגורלינו האכזר. " זה
זר?? זה נראה כמו משהו שאסף עשה בגן! איך אתה רוצה שדודה מרים
תחשוב שאנחנו אוהבים אותה עם זר כזה??" אסף מצידו,פרץ בבכי
קורע לב, דופק את ראשו בדלת האוטו. "אבל אנחנו באמת לא אוהבים
אותה" אמר אבא,הפעם ברצינות גמורה. אני ואלון פרצנו
בצחוק,שהדבר הטוב היחיד שיצא ממנו הוא שהסחנו את דעתו של אסף
מהבכי שלו. אף אחד לא עומד בפני הצחוק של אלון. "לא מצחיק
איתן!" פסקה אמא שלי בנחרצות. "מה את רוצה? שאני אלך ואקנה זר
בשלושים שקל שבמילא הפולניה הזו תגיד שהיא אלרגית לפרחים,אבל
לא משנה,היא במילא לא תחיה עוד הרבה זמן..." (יש לציין,שאת
הציטוט של דודה מריים עשה אבא במבטא פולני רהוט ומדוייק. ידעתי
שהוא עוד יהיה שחקן). "תפסיק עם הקמצנות הזו. שום דבר לא יקרה
אם תוציא פעם 30 שקל. העיקר את האסלות המפליצות לילדים אתה
קונה הא?" אמרה אמא בקול בקורתי ולגלגני גם יחד. מה לעשות שאבא
שלי אוהב שטויות. חוץ מזה,אני לא מבינה מה רע באסלות מפליצות.
אמא בעצמה עדיין משחקת איתן מדי פעם. בכל אופן,אבא הלך בהכנעה
לדוכן הפרחים,וכעבור חמש דקות ארוכות כנצח חזר עם הזר הכי גדול
שהיה שם,לדבריו. הפעם הזר היה באמת מרשים. אפילו יותר גדול ממה
שהוא קנה לאמא בשביל חג האהבה.
אחרי עוד עשר דקות של נסיעה שקטה במיוחד,הגענו לבנין הקומות של
הדודה מריים. אמא הפקידה בידי אסף את זר הפרחים, כי "זה הכי
חמוד שהילד הקטן מביא את המתנות". עלינו במעלית,בוהים במראה
המעומעמת התלויה בה,ואמא מסדרת לאבא את הצוארון של חולצת
הדיולן שלו. הגענו לדירה של הדודה מרים. דפיקה קצרה בדלת גרמה
לנו לשמוע השתעלות נוראית מהצד השני,בתוספת משפט בקול הכי חולה
שהדודה יכלה להוציא מגרונה באותו רגע: "אני כבר באהההה". הדלת
נפתחה,וריח הנפטלין המוכר של דירת הדודה היכה באפי באופן שלא
ניתן להתעלם ממנו. התעטשתי בלי כוונה,והדודה כבר נחרדה :" בטח
נדבקת ממני,אני חולה כל כך, לא עצמתי עין כל הלילה..." אסף נתן
לה את זר הפרחים בחיוך שובה לב, והיא החזירה לו חיוך מזוייף
חצי-חולה,ואמרה לאמא ואבא שלי: " אני אלרגית לפרחים >מתעטשת<
אבל לא משנה,אני במילא לא אחיה עוד הרבה זמן. תודה רבה..."
אמרה,ואז השמיעה אנחה "אני הולכת לשים את זה בקנקן הכחול
שהבאתם לי בשנה שעברה,הוא מקסיייים". לאחר דקה של מבוכה,הזמינה
אותנו הדודה מריים לשבת בסלון שלה. ראוי לציין,שהספות עטופות
ניילון. "זה נגד האבק,אחרת אני חוטפת שיעול שזה משהו נורא",
מציינת בפנינו דודה מריים כל פעם מחדש שאנחנו באים לביקור. הנה
כבר היא חוזרת מהמטבח שבידה צלחת עוגיות עגולות שבתוכן יש ריבה
אדומה כמעט כמו הליפסטיק המזעזע שלה. "תאכלו,ילדים, זה הכנתי
במיוחד בשבילכם, תאכלי,טל,את נראית ממש כמו רבע עוף!!" נחרדה
הדודה. ואם כבר היא הזכירה את שמי, אני מנחשת שהחקירה הרגילה
עתידה לבוא. והיא אכן באה...
"אז טל,בת כמה את כבר?" "חמש עשרה" עניתי לה (כאילו שאת לא
יודעת יא נודניקית, את התקשרת לאחל לי מזל טוב לפני שבועיים
וחצי). "וואו,את כבר נורא גדולהההה....אני זוכרת אותך מאז
שהיית כזאת קטנה" אמרה מרים בתוספת סימן המחשה עם הידיים. אני
הוספתי חצי חיוך. עוד מעט יגיע הקטע שהיא תספר איך היא טיפלה
בי פעם כשהייתי נורא חולה ואמא למדה באוניברסיטה,ו"מה לעשות
שאבא העדיף ללכת לעבוד ולא יכל להפסיד עבודה בשביל לטפל בבת
החולה שלו..." כאן כבר נדחפת אמא לשיחה כדי לרכך את
העניינים,ומספרת לדודה שאסף כבר יודע לעשות תרגילי חשבון עד
עשר. אושר גדול. הדודה נורא גאה. זה השלב שאני,אסף ואלון
הולכים לחדר הקטן,שהיה פעם של הבת של הדודה מרים,לפני שזאת
עזבה את הבית לטובת מגורים בקיבוץ עם חבר שלה. אני זוכרת טוב
את התקופה הזאת, דודה מרים בקושי תיקשרה עם העולם,היא היתה מאד
היסטרית. אסף ואלון התחילו,כרגיל,ללכת מכות על הספה,ואני ישבתי
בשקט,ספק חולמת בהקיץ ספק מאזינה לשיחה של דודה מריים עם
ההורים שלי. לפתע אני שומעת את אבא שלי שואל משהו ממש לא
במקום: "אז מה שלום שמעון?" אני בעצמי כבר נחרדת,יודעת ששמעון
מת לפני חודשים,אמא ואבא בעצמם היו בהלוויה שלו. את זה אני לא
מפסידה. רצתי מהר לפינה בה אני יכולה לראות ולא להיראות,וצפיתי
במחזה. אמא תקעה לאבא מרפקית בצלעות, ואבא,שהתעשת מהר, תיקן את
עצמו "התכוונתי,מה שלום הירושה שלו,כי אמרת שהיו בעיות
איתה..." עכשיו דודה מריים נתמלאת סיפוק ועונג. כולנו יודעים
כמה היא חיכתה ששמעון ימות כבר בשביל הירושה. כמעט אף פולניה
לא נהנת ממש עם הבעל שלה. אה,סליחה,היא רומניה. לא שיש לי משהו
נגד פולנים...
" אוי שמעון זכרונו לברכה חבל שהוא לא איתנו...העניין כבר
הוסדר עם העורך דין,אין מה לעשות,אני אקבל את כל הכסף..." היא
מסתירה חיוך זדוני ושובב. "אוי,ואני חייבת לספר לכם, לרוית יש
חבר חדש. הוא רופא שיניים,הוא לומד עכשיו לפרופסור. תמיד ידעתי
שייצא מהילדה הזאת משהו טוב..." רוית,אגב,זו הבת שלה. "נו,ומה
שלומך ככה?" אמא שלי שואלת בחיוך הכי מתוק שהיא אי פעם חייכה.
"אויש,אל תשאלו מה שעובר עליי...יש לי ברונכיטיס מוקוליטיס
מוקלאוזיס מתקדם, והכאבי גב שלי התגלו כסינדרום
מנציקולואיזיסוקמויס,משהו מזעזע..." לאחר שאבא שלי נהדף אחורה
(אפילו בחלומות הכי פרועים שלו על הדודה מרים הוא לא תיאר
לעצמו שהיא יכולה להמציא כאלו שמות. הוא ידע שהיא אוהבת להיות
חולה,אבל לא ידע שתגיע לרמה כזאת...),אמא שאלה בהתעניינות
גוברת:"ואיך את מטפלת בזה?" בלי לחכות הרבה,שלפה דודה מרים
מהשרוול שמות מקאבריים של תרופות,שאפילו אמא שלי, שהיא רופאה,
לא מכירה וכנראה לעולם לא תכיר. על כל מקרה,אמא נאנחה אנחת
שיתוף, אבא שלי עדיין בהה בדודה,ואני רצתי לחדר,לא עומדת בפרץ
הצחוק שתקף אותי. ידעתי תמיד מה מגיע אחרי תיאורי החולי של
הדודה- סיפורי משפחה היסטוריים,שלמרות שגם בהם משולבות לא מעט
מחלות,הם דומים ל"שושלת" יותר מאשר למשפחה שלנו,שכל פעם אני
מגלה בה יותר ויותר אנשים חדשים. מוזר שרובם מתים,אבל נו
מילא,זה לא עד כדי כך מעניין אותי.
כעבור חצי שעה של שיעמום עם יציאות פולניות מצחיקות למדי,הגיע
הרגע הגואל. אמא ואבא אמרו לנו "להתכונן". חה, כאילו שלא היינו
מוכנים לעזיבה מקודם. בערך מאז שהגענו לכאן. אבל לאאא, דודה
מריים שכחה להראות לנו את התמונות מהברית של דודה של סבתא של
אחיינית של בעלה המנוח....משהו היסטרי. בהינו בתמונות שהבנאדם
היחידי שזיהינו שם היה דודה מרים, וזה לא שממש ששנו לראות אותה
בתמונות,מספיק היא היתה תקועה לנו מול העיניים במשך שעה וחצי.
אחרי השתפכויות רגשניות מצד אמא שלי,וברכת מזל טוב קרירה מצד
אבא שלי, יצאנו לנו בדרך הביתה. אף פעם לא הרגשתי כל כך בטוחה
שאני רוצה ללכת הביתה,באמת...
"נו,היה כל כך נורא?" שאלה אמא...
אף אחד לא ענה לה.