"השעות הראשונות הן שלנו
האחרונות של אלוהים ושל הצלף הטוב ביותר."
(פול מקוי)
'ארז', אני צורחת, 'ארז, איפה אתה?' אני מצליחה בקושי לשמוע
חצי ממנו מתקרב לחדר הלימודים בו ישבתי.
'ארז,' (אני כבר בהיסטריה) 'תסתכל! משותקות לי חצי פנים!!! מה
קורה לי?' ארז מסתכל בעניין בתוך האוזן הימנית שלי ומודיע לי
בקול חצי-יבש שאין מה לדאוג, שהכל נמצא אצלי במקום ושזה לא אני
- זה הוא.
'אני לא מבינה על מה אתה מדבר' (אני באמת לא מבינה) 'אכפת לך
להתקשר ולהזמין לי אמבולנס?! נו... לפני שזה יתפשט'. וכל כך
הרבה זמן הוא לא. התפשט. וגם אני.
הכרנו על קו 480, לפני שלוש שנים. אני זוכרת איך היינו מחכים
כבר להגיע לדירה, לעוט זה על זו בפרץ תאווה, לזכר אותה בדידות
שתמה, ולהפשיט בידיים מתבלבלות ; אחר כך לוותר על הקצב ואז
לקרוע את החולצה הזאת שלו עם אותם כפתורים מעכבים.
ויותר מאוחר באותו ערב, מזגתי לי יין לבן חצי-יבש, והסתכלתי
באלבומים עם התמונות מבית החולים. התמונות באלבום קיבלו
מוכרות שכבר לא הייתה שלי, אבל אני נשבעת, אני נשבעת שהייתי שם
- עומדת ליד המיטה, נזהרת שלא להזיז אותה כי כל נגיעה כזו
גורמת לו לכאבי תופת, ומגלה מבט אחר שכובש מקום אצלו, ויודעת
שאני מכירה את המבט הזה, שישתלט אחרי ליל ביעותים ותוהה אם אני
היחידה בעצם, שיכולה להיות חלק מהתמונה. ארז ניסה לצחוק עלי
ועשה כאילו הוא מחייג למד"א, ולא לוחץ על הספרה האחרונה במספר
הטלפון שלהם... ממש כמו שעשיתי אני בפעם האחרונה שנפרדנו, אבל
אני בסוף כן העזתי וכשענתה לי הזאתי, אמרתי לה שתעוף לי מהקו
ושארז יתייצב מייד בדירה.
ב- 9:00 נחי מתקשר אלי.
נחי הוא החבר הכי טוב של ארז וגם שלי.
נחי שואל אם הוא יכול לבוא. אמרתי לו שאני בדיוק מארגנת פה
כמה דברים, אבל שיבוא.
נחי לא בא לבד.
שניים מקצין העיר התלוו אליו ובישרו לי בפנים חוששות, שהיום
לפנות בוקר הותקל כח של מסייעת גולני, שארז פיקד עליו, בואדי
סאלוקי בדרום לבנון. הסתכלתי על נחי, ואז עליהם, והפה שלי היה
בהיכון לעשות עיגולים מעשן הסיגריות שלא עישנתי, ואז הלכתי
לחדר הסמוך ולקחתי סוודר, אפילו שהיה אמצע אוגוסט, סגרתי את
הגז, שהיה סגור, ואמרתי לנחי- 'אני רוצה אליו'.
מבשרי בשורת האיוב שלי היו בכלל שני מילואימניקים, ולא יכולתי
שלא לחשוב איך הם מסוגלים למלא תפקיד כזה. אני הייתי מעדיפה
לנקות שירותים עם הלשון שלי, במקום לגלגל אותה בפי, וליצור
מילים שתהדהדנה לאנשים בראש - אנשים שאני לא מכירה - למשך כל
לילות חייהם.
משפחתו של ארז גרה בחו"ל, והוא הוכר במשפחת צה"ל כחייל בודד.
כששמעתי את זה בפעם הראשונה היה לנו ריב. הריב הראשון שלנו.
'איך אתה יכול להגיד שאתה בודד? אתה איתי'. ארז צחק ואסף אותי
אליו, 'תענה לי - אתה איתי?' לא ויתרתי.
הוא הרצין ואמר שאני כבר יודעת.
על גבי מסך מחשב צבאי, הייתי רשומה תחת התואר "כתובת למקרה
אסון". לא ידעתי איך אני אמורה להתנהג בתור כתובת שכזו,
שהודיעו לה שהחצי שלה נפצע קשה במלחמה המיותרת לי הזאת.
הנסיעה לרמב"ם ארכה נצח וחצי שעות. אוזני הייתה כרויה למשמע
קולו של מלאכי חזקיה, שבנון-שאלנטיות משווע לא טרח לומר, ולו
בחצי מילה, דבר על ההיתקלות בבוקר בלבנון.
ברמב"ם חיכיתי בחדר קטן ולבן עם כיסאות מברזל, שנתרמו על ידי
משפחת אדלשטיין - לזכר גב' פניה אדלשטיין. אני זוכרת שהסתכלתי
טוב טוב על החריטות שבשלט הזהב וניסיתי לחשוב למה שמישהו ירצה
ששמו ייתלה בחדר ההמתנה הזה, שבו יושב אשמדאי, וכמו קיסר רומאי
בתום קרב גלדיאטורים, מחליט באצבעו אם לדון את הלוחם לחיים או
למוות.
הגשש מכפר כעביה, שהיה בצוות של ארז שלי, ניגש ואמר לי שהוא
ליווה את ארז מרגע הפציעה ועד לרמב"ם. הגשש אמר שארז צרח שהוא
לא מרגיש את הרגליים, אבל הוא היה בהכרה כל הזמן וזה מה
שחשוב.
אחר כך באה פמליית דוקטורים שהתווכחה על מיליון דברים והסכימה
על אחד:
'ארז יהיה משותק בחצי גופו התחתון. הכדור שנורה פגע בחוליות
12 T ו- 1 L וחתך את חוט השידרה'.
בעודם יושבים ומנחמים ומבקשים שאסתכל על חצי-הכוס המלאה "הוא
לא ילך, אבל הוא יחיה!" אני פיתחתי אפאתיות. לא היה אכפת לי,
העיקר שיפתח עיניים וידבר איתי קצת, אבל האחות הזריקה לו מנת
פטידין לפני 20 דקות וזה מרדים אותו, כמו שאני הייתי מצליחה
פעם. היינו יושבים בסלון, הוא היה נשען על ברכיי, ואני הייתי
מלטפת לו את תלתליו הסוררים, וגם עוברת לו עם האצבע על כל
הפנים, מדגדגת לו את האף ומעסה את רקותיו.
סוף-סוף הגעתי למיון וד"ר מאיר אומר לי שם שהפנים שלי שותקו
בגלל מיגרנה, שנימי הדם משחקים לי משיכת חבל עם מעטפת המוח.
ארז חיכה לי בחוץ, בחנייה, כי הוא לא מסוגל לדרוך בבתי חולים
אם זה לא בשבילו.
עשו לי כל מיני בדיקות דחופות וד"ר מאיר נתן לי מרשם לכדורים
מאד יקרים.
- 'מה זה? למה כל כך יקר? אולי אני אתן לך קצת מהכדור שלי
בגב?'
- 'ארז, זה לא מצחיק אותי. ו- 5.56 ס"מ זה קצת יותר מדי בשביל
לבלוע, אז תהייה פרקטי'.
- 'את יודעת מה?'
- 'מה-מה-מה, אוף כבר! - מה?'
והנה אני מרגישה שאני מאבדת אותו ושהוא כבר מוותר עלי ואומר לי
שנפרדים, ומרוב לחץ, חצי הפנים שלי מתכווצים שוב, אני לא
מרגישה אפילו את המשקפיים על האוזן בצד אחד, ובמעומעם שומעת
אותו אומר: 'אני אוהב אותך'.
עכשיו, בכל פעם שאני מרגישה את המיגרנה מתקרבת, אני לוקחת כדור
יקר, אחר כך מלטפת את חור-הכניסה של הכדור בגב שלך, יושבת לידך
ומסתכלת איך אתה סופר רסיסים של רימונים על הידיים.
אחר כך אנחנו משקים ביחד את העציצים שלך במרפסת, רואים קצת
טלוויזיה, ולפני שהולכים לישון - אתה מחבק אותי בטעות ואומר לי
לילה טוב. |
