שגב מתגייס מחר, ביום שישי עשיתי לו מסיבה גדולה, ביום שבת הוא
היה רק שלי... היום בצהרים הלכנו אני, שגב והמשפחה שלו לאכול
ארוחה משפחתית, כן, גם אני חלק מהמשפחה. הערב אני ושגב ארזנו,
הוא לא יודע לארוז, חוץ מזה הוא רצה שאני אהיה איתו, שגב ישב
על המיטה והסתכל על החדר, בדרך כלל הייתי מתעצבנת עליו ואומרת
לו שיקום ושאין זמן והוא היה צוחק, הוא אומר שאני מצחיקה כשאני
מתעצבנת. היום ויתרתי לו, שגב מתגייס מחר. חן ויואב הגיעו יותר
מאוחר, יואב אמר שזהו, עכשיו הרביעייה התפרקה סופית, לפני
חודשיים וחצי דנציגר התגייס, אבל הוא 15 דקות נסיעה מפה אז הוא
חוזר לפחות כל סוף שבוע, עכשיו שגב נוסע ממש רחוק לאיזשהו מקום
נידח, כל-כך רחוק שאני אפילו לא זוכרת את השם שלו... אבל עם
הזמן אני אשנן... אנחנו הולכים לכיכר, כולם שם, כמעט אף אחד
שאני מכירה אבל כולם שם. מעיין, האקסית המיתולוגית שלו עומדת
ומחבקת אותו, בדרך כלל הייתי עושה פרצוף חמוץ כזה או סתם נהיית
עצובה, הרי אני ידועה בתור קנאית רצינית... אבל היום ויתרתי על
זה, שגב מתגייס מחר. אמא שלו אמרה שלא יחזור מאוחר כי מצפה לו
יום ארוך מחר, כן... שגב באמת מקשיב לאמא שלו... שגב מדליק
סיגריה שחן הביא לו, בדרך כלל הייתי זורקת לו אותה והוא היה
מתעצבן והיינו סתם רבים, אבל היום ויתרתי, שגב מתגייס מחר. שגב
מדליק את הסיגריה וצוחק עם חברים שלו, אני נשענת על נועה,
מתאפקת לא לבכות, שגב צוחק צחוק חסר אונים, שאומר: "אני לא
יודע מה לעשות" ומסתכל עליי, הוא מכבה את הסיגריה, אני מסתכלת
לו בעיניים ומרגישה את הגרון שלי מתמלא בגוש חונק, הוא בא
לכיוון שלי, מסתכל עליי וממשיך ללכת, אני לא מבינה... הוא הלך
להיפרד מכולם, אחד, אחד, הוא חיבק, ואמר איזו מילת פרידה, כבר
שנתיים שאני ושגב ביחד ואף פעם לא ידעתי שיש לו כל-כך הרבה
סבלנות... אני, חן ושגב בדרך הביתה, אני ושגב שותקים, אני
מחזיקה לו חזק-חזק את היד ושותקת, היד שלי רועדת, היא אומרת
הכל. חן חסר הטאקט מתחיל לדבר איתו על המשחק של מכבי או הפועל,
לא יודעת, אני לא מבינה בזה, ושגב שותק, מדי פעם הוא מוציא
איזו גיחוך, או עונה ב: "כן, כן" ומהנהן, המבט שלו לא זז
מהרצפה. חן ושגב חברים הכי טובים מגיל 3, שמעתי כבר את כל
החוויות שלהם לפחות אלף פעמים, אני מעריצה את החברות שלהם.
אנחנו מגיעים לפינה שחן הולך לבית שלו ושגב פונה לכיוון אחר
לבית שלו. שגב שותק, שגב אף פעם לא שותק, אני מרגישה קצת
מיותרת, עוזבת את היד שלו ומלטפת אותה בעדינות, חן מהנהן
בראשו, לא הבנתי למה הוא מתכוון אבל שגב הבין, הוא הנהן חזרה.
הם מתקרבים ומתחבקים, חן מתחיל לבכות ואומר לו שישמור על עצמו
כי אם לא - הוא יהרוג אותו, שגב אומר שהוא ישמור על עצמו
ובתמורה חן צריך לשמור עליי, אני מחייכת לרצפה ומגחכת, "אני
יכולה לשמור על עצמי" - לוחשת לעצמי, חן מסתובב ומתחיל ללכת,
הוא לא מסתובב אחורה ושגב עומד שם, לא זז, אני מתקרבת, ומחזיקה
לו את היד, שוב, היד רועדת, מדברת במקומי. אנחנו הולכים אליו
הביתה, שגב צועק להורים שלו שהוא הגיע. מירב, אחותו, רצה
ומחבקת אותו. הייתי בטוחה שהוא ירביץ לה... הפעם האחרונה
שראיתי אותם נוגעים אחד בשני זה היה כשהוא ניסה לזרוק אותה
מהחלון מהקומה השנייה... הוא אמר שהיא טיפשה וחיבק אותה חזרה,
אני בינתיים התגנבתי לחדר, הוא נכנס לחדר בחיוך ואמר: "אה..
סוף סוף אני רק שלך.." חייכתי חזרה, הוא התיישב לידי ואמר
שמכולם הוא הכי יתגעגע אליי, אז אמרתי לו שמכולם, אני הכי אבכה
אז הוא אמר שזה בגלל שאני בכיינית. דיברנו על הכל באותו לילה,
דיברנו על כל הדברים שחשובים ועל כל הדברים שלא חשובים תכננו
את העתיד...
ב-16 ליוני 2011, יום חמישי, באולם חצי פתוח מוקף במזרקות
ופרחים, שגב ואני נתחתן, האורחים יהיו מוזמנים ב- 20:00 והחופה
תיערך ב- 21:00, האירוע עצמו יימשך כל הלילה, אני אזמין גם את
דניאל הבנזונה והוא יזמין את מעיין למרות שהיא תחליט לא
לבוא... למחרת אני ושגב נטוס לירח הדבש שלנו בפריז - עיר
הרומנטיקה והאהבה. נהיה שם 10 ימים מתוכם נצא מהסוויטה אולי
ליומיים... אני אהיה כל-כך מאושרת ושגב... שגב אמר שהוא ירצה
לקפוץ מהמרפסת כדי לדעת שכשהוא ימות זה יהיה ביום המאושר ביותר
בחייו.
אוי שגב, שגב ואני, ידענו איך נהנה שם בפריז, זאת תהיה העיר
שלנו...
ב-15 בינואר 2013 ייוולד הילד הראשון שלנו- יונתן (כמובן שנקרא
לו יונתן כי זה יהיה שם שימושי בישראל ובארצות אחרות בעיקר כמו
ארה"ב שנגור בה). יהיו לו את העיניים השובבות והלחיים
הילדותיות שלי והאף הסולד והשפתיים הרכות של משפחת שגב.
שלושתנו נגור בדירת 4 חדרים במנהטן, אני אתחיל לעבוד בניו-יורק
טיימס ושגב, כמו שאבא הבטיח ירש את משרת מנהל המשרד שלו
בניו-יורק.
ב-20 במאי 2014 תיוולד הבת השניה שלנו- מאיה (כמובן שנקרא לה
מאיה כי זה יהיה שם שימושי בישראל ובארצות אחרות בעיקר כמו
ארה"ב שאנחנו גרים בה). יהיו לה את העיניים המסתוריות ומבנה
הפנים היפהפה של משפחת שגב ואת האף כפתור והשפתיים המתוקות
שלי.
ארבעתנו נעבור לפנטהאוז פחות מרכזי ויותר גדול במנהטן, אותי
יקדמו תוך פחות מחצי שנה ויהיה לי טור קבוע משלי בעיתון ובזכות
שגב המשרדים של אבא יתפתחו גם לאירופה. שגב כמובן יקבל על זה
בונוס כספי נאה שיספיק לנו לקניית המכונית השנייה שלנו. יונתן
יהיה חתיך עולמי, חכם ומצליח ומאיה תהפוך לשוברת לבבות יפיפייה
ומתוקה. כמובן ששגב יהרוג את מי שינסה להתחיל איתה... סביר
להניח שמתישהו נריב והוא ילך מהבית לשבוע כנראה שזה יהיה
לחן... בסופו של דבר נבין שאנחנו לא יכולים אחד בלי השני ואני
אהיה הראשונה שאודה בזה ואז הוא יחזור. זאת בטח תהיה המריבה
הכי גדולה שלנו שנספר עליה לנכדים...
שגב אומר שהוא זה שיודה שהוא לא יכול בלעדיי, בדרך כלל הייתי
מתווכחת אבל הפעם ויתרתי לו, שגב מתגייס מחר.
אנחנו ממשיכים לדבר, על הדברים הכי פחות חשובים בעולם ועל
הדברים הכי חשובים, שגב עוצר את השיחה ואומר לי שהוא אוהב אותי
הכי בעולם, אני אומרת לו שאני הכי יתגעגע, הוא שואל: "מה יותר?
אוהבת או מתגעגעת?" אז אני אומרת לו: "מפחדת". הוא מחבק אותי
ואנחנו נרדמים מחובקים.
השעון המעורר בפלאפון מעיר אותי, שגב יכול להמשיך לישון גם אם
מלחמה תפרוץ ליד האוזן שלו, אבל הוא לא יכול להמשיך לישון אחרי
נשיקה שלי...
אני כבר לבושה, מוכנה. מאיצה בשגב, הוא אומר שהוא לא רוצה לקום
אז אמרתי לו שהוא חייב, הוא אומר לי: "אני רוצה להישאר פה
איתך, תמיד" וממשיך לעצום את העיניים למרות שאני יודעת שהוא
כבר התעורר. "שגב שלי! בבקשה אל תעזוב אותי! תישאר פה איתי! אל
תלך! גם אני אשאר פה איתך תמיד! תמיד! לא רוצה להתגעגע אליך,
לא רוצה לפחד!!!" אני נשברת מבפנים, מדברת לעצמי. בלית ברירה
שגב קם, מתלבש, כולנו מוכנים, נוסעים לבסיס, באוטו- אבא שגב
נותן עצות, מסביר מה כדאי לעשות ומה אסור, אמא מביאה לו מתנה
עם מכתב, שגב מתחיל לפתוח והיא עוצרת אותו: "תפתח שם" הוא
מכניס לתיק ושם את היד שלו על הירך שלי. מירב שותקת. אנחנו
יורדים מהאוטו. מירב מתחילה לבכות, אני מחבקת אותה ולוחשת לה:
"גם אני" מבלי לפרט - היא מבינה. שגב מסתכל עליי וקורץ, זהו,
נשברתי, הבטחתי לו שאני לא אבכה. אני לא מסוגלת יותר, חן מחבק
אותי, אני לא יודעת מאיפה הוא הגיע. אני מחבקת אותו בחזרה והוא
מחייך לשגב, אני רואה את שגב מחייך ועושה לחן תנועות שפתיים -
"היא בכיינית..." ואני צוחקת, הוא מחייך, אוהב לראות אותי
צוחקת. רגע לפני שהוא עולה על האוטובוס הוא מחבק אותי, אני לא
יכולה לעזוב, פשוט לא מסוגלת, בדרך כלל הייתי תופסת אותו חזק
וצועקת: "אל תלך! אסור לך להשאיר אותי לבד" אבל לא היום... שגב
מתגייס היום. |
