באותו הערב עדן הגיעה לדירה.
היא נכנסה בשקט, ובהתחלה בכלל לא שמתי לב שהיא הגיעה.
ישבתי בחדר שלי, הייתי באותה תנוחה כל היום. למעשה, שתי תנוחות
- אחת של שכיבה ואחת של ישיבה. ישבתי והרהרתי בכל השיחה שלי עם
עדן בבוקר. לא רציתי להתקשר אליה שוב כי פחדתי מהתגובה שלה.
רציתי לתת למצב להתקרר. בדיעבד מסתבר שטעיתי.
היא נכנסה אלי לחדר. דפקה על הדלת.
אני חושב שזו פעם ראשונה שהיא דפקה לי על הדלת בכל תקופת
ההיכרות שלי איתה.
היא התיישבה לידי והחזיקה לי את היד.
כל זה בלי מילים, תמונה שקשה לי לתאר עכשיו.
ואז היא לחשה:
"אני רק רציתי לקחת את הדברים שלי. לא יותר מזה"
הבטתי עליה. לא האמנתי שהיא באמת עוזבת.
היא התחילה לארוז את הדברים שלה. היא הביאה מלא קופסאות קרטון
כאלו קטנות, כמו שהיא הביאה כשהיא רק עברה לכאן.
לא אמרתי מילה, לא פציתי את פי.
הבטתי בה, איך היא לאט לאט נעלמת מחיי. לא רציתי לתת לזה לקרות
אבל התייאשתי כבר מלנסות לעצור אותה. התייאשתי כבר מלנסות לפכח
את המצב הזה. להבין את מה שקורה כאן.
חשבתי שאולי כל זה לטובה, אבל המחשבה הזו פרחה לי מהראש מהר
מאוד. לא נתתי לה להשאר שם. לא רציתי לחשוב שהיא עוזבת.
ואז אמרתי משהו.
ככה פתאום.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?"
"כן, אני שלמה עם ההחלטה שלי. אני בטוחה שזה לטובת שנינו" היא
אמרה וכל מילה מחמשת המילים האחרונות במשפט הזה פגעה בי, רמסה
אותי ממש.
"אני לא אעצור בעדך" עניתי לה "אבל..."
"אבל מה?" היא קטעה אותי בדרך אופיינית למדי לה.
"אבל רק רציתי שתדעי שתחסרי לי" עניתי לה, מרגיש איך הסיטואציה
הופכת להיות מסטיק בזוקה אחד גדול מרגע לרגע. לא רציתי שככה
יהיה הזכרון האחרון שלי מעדן.
אז קמתי וחבקתי אותה.
והפסקתי לדבר.
אחרי דקה של חיבוק היא חזרה למלאכת האריזה, והפעם אפילו עזרתי
לה, אחרי שהשלמתי סופית עם העובדה שהיא עוזבת אותי.
רק יכול להיות.

כשסיימנו לארוז את כל הדברים שלי צלצלתי לאבא שלי שיבוא לאסוף
אותי.
הוא חיכה רק לטלפון הזה ממני. מסכן. ייבשתי אותו כל היום
בבית.
בזמן שהמתנתי לאבא שלי היתה לי הזדמנות אחרונה לשוחח עם סער.
ידעתי שלא משנה על מה נדבר, ההחלטה כבר נפלה ואני לא אשאר. אבל
בכל זאת, הרגשתי שאני חייבת לשוחח איתו, כי אני לא ידעתי אם
אני אשמור איתו על קשר או לא. כלומר, בהתחלה ידעתי שאני אצטרך
להתנתק ממנו לתקופה מסויימת, עד שאני ארגע או אתאפס.
לא ידעתי אם אחרי התקופה הזו, אם בכלל היא תגמר, אני אשמור
איתו על קשר.
דווקא היה יכול להיות נחמד.
דיברנו על כל מיני דברים.
אני חושבת שבשיחה הזו שהיתה לנו, שיחה שאורכה הכולל לא עלה על
יותר מעשרים-עשרים וחמש דקות, למדתי להכיר את סער, והוא אותי,
יותר ממה שהכרתי אותו בכל התקופה של המגורים שלנו יחד. תמיד זה
ככה. בכל הסרטים והסיפורים זה ככה.
לא יודעים מה מפספסים עד שבאמת מפספסים אותו.
לא נראה לי שהיינו מפסיקים אי פעם לשוחח, לפחות ככה זה נדמה.
אבל אז היה צלצול בדלת והבנתי שהנה, הגיעה השעה שלי לעזוב.
הרמתי את עצמי מהספה, נפרדתי ממנה לשלום בפעם האחרונה.
ביקשתי מאבא שלי עוד דקה בשביל לשוחח עם סער פעם אחרונה.
"אני מצטערת" אמרתי לו. פעם ראשונה שאמרתי צמד מילים זה
בנוכחותו.
"אין על מה. שנינו אשמים" הוא ענה.
"לא, אני מצטערת על כל הפעמים שפגעתי בך, ואני יודעת שהיו
כאלו. אני מקווה שלפחות לא נפגעת יותר מדי ממני" בכל זאת, לא
רציתי לעזוב אותו בידיעה שהוא שומר בקרבו טינה כלפי. אפילו אם
היא טינה קטנה כל כך.
"זה בסדר" הוא ענה ושמט את ידי.

עדן העבירה מבט אחרון בדירה, לבדוק שהיא לא שכחה כלום.
התחלנו להוריד את קופסאות הקרטון שלה לאוטו של אביה.
אחרי שהעמסנו אותם על האוטו, חיבקתי אותה לאות פרידה.
"לכי, זה בסדר, אני אסתדר" לחשתי לה, ובפעם הראשונה מזה כמה
חודשים דמיינתי מולי את מיקי.
"אני מבטיחה לעזור לך אם תצטרך" היא אמרה.
ידעתי שהבטחותיה לא יקוימו, ולא בניתי עליהן.
היא באה להכנס לרכב, והבטתי בה בפעם האחרונה.
יכולתי מרחוק לשמוע טיפות נוטפות על המדרכה.
לא ירד גשם.


הסיפור כולו מוקדש ללי צנג, שהאמינה בי לכל אורך הדרך