"תצייר לי שיר", היא מבקשת.
"שיר?", אני שואל.
"אבא, אני רוצה שתצייר לי שיר שאני הכי אוהבת בעולם", היא
עוברת לתחינה.
"מתוקה, שיר אי אפשר לצייר", אני מאמץ כמה תאים אפורים ומנסה
לחפש דרך להביא את הילדה על סיפוקה.
"בטח שאפשר, המורה אמרה היום בכיתה שאם עוצמים עיניים חזק חזק
אפשר לדמיין איך נראה שיר", אמרה ועשתה מבט מתפלא של אני לא
מבינה מה לא ברור פה.
"שיר זה שיר וציור זה ציור". ניסיתי הגיון.
"אבא", היא מתרגזת, "אני רק רוצה שתצייר לי שיר אחד. לא צריך
לעשות מזה סיפור".
"המורה ציירה לכם שיר בכיתה?"
"לא. המורה לא יודעת לצייר, אבל היא אמרה שאנחנו יכולים לנסות
בבית".
"אז למה שלא תנסי את. בשביל מה את צריכה אותי?". נסיון
ההתחמקות היה שקוף מדי.
"אבא, אם אתה לא רוצה תגיד. אני רוצה שא-ת-ה תצייר לי שיר".
"טוב", נכנעתי, "איזה שיר את רוצה שאני אצייר לך?", מבלי שהיה
לי מושג איך אני הולך לעשות את זה.
"רגע", היא אמרה ונעלמה לתוך החדר שלה בריצה.
איך מלמדים ילדים בבית ספר שאפשר לצייר שירים? רציתי להבין, מה
קרה לשיעורי הציור הרגילים שהיו מציירים אובייקטים תמימים כמו
פרחים או אדם שיושב, או אפילו סתם בית עם הרבה חלונות ושמש
שזורחת בפינה ונראית כמו חתיכת גבינה צהובה.

היא הגיחה בחזרה עם טייפ אשר לעומתה נראה גדול. בידה השניה היא
החזיקה קלטת ואז הניחה את שניהם על השולחן וניגשה אל עבר השקע
בקיר, לחבר את הטייפ לחשמל.
"שניה", כמעט זינקתי אליה ורציתי למשוך את הכבל מידה. היא משכה
אותו לכיוון גופה ופיספסתי אותו בקצת.
"אני כבר ילדה גדולה, אבא", גערה בי, והכניסה בשקט את התקע
לחשמל. מתי היא הספיקה לגדול?
היא אחזה את הקלטת בשתי ידיה הקטנות והכניסה אותה לתוך הטייפ
ולאחר מכן לחצה על ה-Play בכוח עד שנשמע מעין זימזום מכיוון
הרמקולים.
"אין פה שיר", אמרתי בתוכחה לאחר המתנה ארוכה.
"אין לך סבלנות? חכה רגע", אמרה מבלי להסיר את שתי עיניה
הכחולות מהגלגלים הקטנים שהניעו את הסרט בקלטת. המבט שלה היה
כמעט מכושף, כאילו ידעה שאנו עומדים לחזות במאורע מרגש במיוחד.
מעט סומק עלה על לחייה והשפתיים הקטנות שלה נסגרו בהידוק.
וברגע שנשמע הצליל הראשון מבטה קפא.

בתחילה נשמעו מספר צלילים שהתנגנו באיטיות, אך מיד לאחר מכן
הצטרפו אליהם קולות ומלודיה שהחלו להיבנות ולקבל צורה כמעט
מוחשית וככל שחלף הזמן יותר, המוסיקה שהתפזרה בחלל החדר הייתה
נשמעת יותר ויותר שמיימית. הצלילים זרמו בקצב איטי, על אף הקצב
שהתגבר, וחילחלו עמוק פנימה והוציאו מתוכי תחושות וזכרונות
ישנים. הייתה המון אהבה במוסיקה הזו, משהו חם ונעים. זה היה
אחד מאותם רגעים בחיים שמבינים איך דבר כה תמים מסוגל להיות
עוצר נשימה. יכולתי לעצום את עיניי ולחוש כמה המוסיקה הייתה
יפה.
יפה עד כדי כאב.

הבת הקטנה שלי עמדה מהופנטת ולרגע יכולתי להשבע שהיא מנצחת על
המנגינה הנפלאה הזו.
בעיניה ראיתי ים בצבע טורקיז ושמש גדולה וכתומה ורגע לאחר מכן
יכולתי לראות בית גדול עשוי לבנים בצבעי בורדו וחום וחלונות עם
תריסים בצבע ירוק זית ורעפים אדומים וארובה עם עשן אפור
מסתלסל, כמו בציורים שהיינו עושים כשהיינו קטנים ואח"כ גן של
ורדים בצבע סגול שנע עם הרוח וגדר של אבן עם שער גדול מברזל
ובלונים ופרפרים בכל צבעי הקשת. היה שם גם גור כלבים קטן שאפשר
היה כמעט להריח משחק עם עצמו תחת עץ תפוזים גדול.
אוסף המראות היה אינסופי.
ישנם רגעים בחיים שלא ניתן למדוד את הזמן ואת מה שקורה בו
בכלים שיש לנו. רגעים שנראים לנו שהם מצויים במימד זמן אחר
ונדמה לנו שהם יכולים להימשך לנצח.
פתאום היה נורא קל לצייר את השיר בדמיון.

שוב נשמע רחש של זימזום מהרמקולים והיא לחצה על Stop עד שנשמעה
נקישה קטנה שקטעה את הזימזום.
מחיתי דמעה קטנטנה שנוצרה לה בזוית העין.
"אבא, נכון שזה השיר הכי יפה בעולם?", עיניה הגדולות ברקו
מהתרגשות.  היא לא שמה לב.
המלים עמדו לי בגרון ונהייתה דממה.
"כן, זה היה השיר הכי יפה בעולם", עניתי לבסוף, נאלץ להסכים
עימה.
"עכשיו תצייר לי את השיר?". היא הסמיקה וחייכה חיוך ממיס.
הנהנתי עם הראש להסכמה.
היא רצה לחדרה שוב וחזרה עם נייר וחבילה של צבעים.
"הנה", אמרה, "קח, אלה כל הצבעים שלי".
"תודה", חייכתי.
"את יודעת להגיד לי מה ראית, כששמעת את השיר?", שאלתי אותה.
"כן", השיבה ללא היסוס, "את הדברים שאני הכי אוהבת בעולם".
"זהו? אתה צריך עוד משהו?"
"לא, זה מספיק לי. תודה".

לקחתי את הדף והצבעים והתיישבתי לצייר ילדה קטנה, עם עיניים
כחולות, חיוך מבויש ומעט סומק בלחיים.