יש חנות של ספרים ברחובה של עירי
(תאומה להרבה חנויות אחרות)
ובה פלג אדם המשיט את שירי
לאגם דמויותיו השקוי באורות.
וספרים -
ערמות של תבונה -
מדיפים
ניחוחות הנייר והדיו.
והשיר
משתער ומסעיר
וטוריו מציפים
בגלקול וגלהד לב-לבה של העיר.
שטפוני השירה! -
בכרכים ובכפר,
בעורקי האספלט,
בדרכי העפר,
במכונית,
במטוס,
בקומביין
ובטיל,
בסכין מחרטה,
במחשב, בתאיו,
בגוני הירוק,
בפסיגי השתיל,
בזקני הקלחים,
בקמת הזהב,
בנהירת הנהר הנטחן לחשמל,
באנטנות שורגות פיתולי שיחתן,
במתחון השרירים,
פכפוכי העמל, -
במהות מהותה של תפארת אדם.
האדם שהדבירו הרים גאונו
ופרקם וניקר ברזלם באונו;
שסימאוהו עבים וקדרה חמתו -
ורוחו בם השיב משיאי דוגמתו;
האדם שרידפוהו פריצי האדם
לעלע חייו -
וקולו לא נדם;
שאיתן זרועותיו ומיתרי שירתו
פזזו
עת גונן על בבת חרותו;
האדם שחלם - וחייה הרהוריו,
שחלוץ נחלץ להולכים אחריו,
שניפח מפוחו בתופתה של אטום
ומיצה-לא-מיצה לשדיה עד תום.
האדם ההוגה -
שעל-כן הוא קיים,
האדם ששירו, כנחשול, הוכה ים,
האדם שסדנת יהי-אור לא נטש-
האדם הבורא -
האדם החדש!
