מוקדש לעדי, עופר, רן וכל מי שכבר לא יכול לקרוא את זה.. יהי
זכרם ברוך


מתיישבת מול המסך והמילים לא יוצאות. איך מבטאים בכי? איך
מבטאים במילים מה שהלב מסרב להרגיש, מסרב להכיר בו? איך מבטאים
בכמה מילים רגשות ואשליות שנופצו, עולמות שנהרסו, חיים שלא
יחזרו להיות אותו דבר?
איך מסבירים רגש לא מוכר, רגש שהדבר היחיד שהוא גורם לך לרצות
לעשות זה לצעוק? המילה שנתנו לזה היא אבל.    אבל לצערי,
המילה הזאת קטנה על הרגשות שלי, קטנה על בכלל להתקרב לתאר את
מה שהולך אצלי בראש. התמונה שלה לא יוצאת לי מהראש, הפלאש
באק שיש לי שלו מהמועדון מסרב להרפות והזיכרון העמום שלו
הולך ברחוב פשוט נתקע לי בפינה של המוח.
אז איך בכל זאת מתארים? איך מתארים את המסה המטורפת הזאת שיש
לי כרגע במוח שרק מריצה בתוכה את אותן תמונות over and over?
איך מסבירים להמון ענק של אנשים שאולי יקראו ואולי לא יקראו את
הקטע הזה את ההרגשה הנוראית הזאת שיש לך ברגע שמודיעים לך שבן
אדם שאתה מכיר תקופה כזאת או אחרת מהחיים שלך מת בפיגוע? תמיד
חשבתי שזה לא יגיע אלי. כולם תמיד חושבים שזה לא יגיע אליהם,
ובדיוק מסיבה זו לא יודעים איך להתמודד עם זה כשזה מגיע. הרגשה
נוראית של חוסר אונים, של עצב, מרמור, כעס ואני לא יודעת מה
עוד יכול לתאר את ההרגשה הזאת. המחשבה עליהם לא עוזבת אותי
לשניה, היא איתי בכל מקום, מסרבת להרפות ומסרבת להפסיק להכאיב
אפילו לשניה. אולי אין צורך לתאר את ההרגשה הזאת. אולי לא צריך
שאנשים יבינו איך זה מרגיש לדעת שמישהו שאתה מכיר מקרוב יותר
או פחות מת. אולי עדיף ככה, אולי עדיף להמשיך את המשחק של "אני
לא מכיר אף אחד, וזה בטח לא יגיע אלי" כדי לשרוד וכדי לנצח את
הפחד.  אז אתם יודעים מה.. אני מאחלת לכולכם שזה לא יגיע
אליכם.. כי אולי זו הדרך היחידה לשרוד את המצב הזה.