כשמהלכים תקופה ארוכה על קו התפר שבין המדע המדויק לבין
ההומניזם המופשט, מגיע הזמן בו בלי משים מתחילים למדוד את הרגש
בכלים אמפיריים. נעשה ניסיון, לכאורה בלתי מודע, למצוא ממשק
בין השכלתנות וההיגיון לבין התנהגויות או רצונות, למצוא
פונקציה חד חד ערכית, שתאפשר להתאים בין כוונות למעשים.  
אני לוקחת את חוקי הפיזיקה הבסיסיים והאינטואיטיביים ביותר.
חוקים, שהוכחו כפועלים על מערכות ברמת המיקרו והמאקרו, ומנסה
את הכלתם על המערכות של הנפש. האם משיכה בין שני אנשים דומה
למשיכה החשמלית בין שני לוחות קבל? האם ניתן להשוות אותי ללוח
הטעון באופן שווה ומנוגד, או שמא אני חלקיק טעון, שנקלע חסר
אונים לשדה החשמלי שלך?
אני מנסה להסביר רצונות ותשוקות במשוואות מתמטיות. מנסה להציב
את תחושות הבטן שלי, את בליל הנתונים המתקבל, את מכלול
ההתנהגויות, במקומות הנכונים. מוכנה לקבל משוואה סבוכה ככל
שתהיה, בתקווה שעבודה עקבית ומסודרת תוביל אותי אל הפתרון. וכל
הסימנים מעידים, שפתרון משוואה שכזו גם אם היא קיימת, הוא מעל
ליכולתי.
כימיה, בין אנשים, האם ניתן להסבירה במונחים של הבדלי אנרגיה.
האם חוקי הקינטיקה הכימית ומגנוני התגובה בין מולקולות דומים
לאלה שבין אדם לרעהו? והרי גם נתוני קינטיקה ניתן לקבל רק על
ידי מדידות וניסויים. האם כך הוא גם אצל האדם, ואין מקור מידע
אחר פרט לניסיון עצמו?  
אני ממשיכה לתור אחר הדרך שלי להבין את העולם הזה באופן
מדויק. למצוא איזשהו ערך מדיד, שניתן להזין לפונקציה אמינה
יותר משיטת "אוהב, לא אוהב". אולי איזה אלגוריתם מסובך, שמחשב
על יוכל לעבוד לפיו ולגלות את טיב הקשרים המחזיקים את הרקמה
האנושית, אולי יחד עם פיצוח הקוד הגנטי.
התחושה היא שיש מושג. יש איזשהו מגוון של תבניות כלליות,
שניתן ליחסם למקרים השונים, אולם לעולם היחס הוא לא ישר ותמיד
המקרה הפרטי יחרוג מקווי המתאר הכלליים המתארים אותו. אין
בנמצא כל כלי ישים להבנה אמיתית ומוחלטת של נבכי נפשו של אדם.

כשאני נקרעת זה זמן רב בין החלק הרציונאלי שבי לבין השירים,
רציתי למצוא איזה קו תפר. להרכיב משוואת כוחות, למצוא ש.מ.,
איזון כלשהו. למצוא איזשהו מרפא לתסכול הזה. תסכול על כך
שבאמצעות מאמץ כזה או אחר אני מסוגלת להבין תיאוריות מסובכות
על דואליות של חומר, ועל חוקי טבע שונים ומשונים, אבל בשום דרך
ואופן ולמרות כל מאמץ מחשבתי אני לא מצליחה להבין אותך.