שפתייך חורטות את שמי.
אבל את לא יודעת -
עם השם הזה אני לא אצליח להתמודד.
את מנסה לחדור אליי מבעד
אבל כמו חלום
את נמוגה.

ואני נזרקת החוצה.
אל אותו הדמיון
של שלולית. היא לא הצדקה לחיים
(את שטה על פניה; סירות נייר לבנות
כמו תופסת ערוצי השראה)
אבל נראה שהיא מצליחה
לשקף
במדוייק
את ההיסטוריה שלך.

מנסה לגלות את עצמך. עולם שלם משתקף אלייך
דרך אותם פני המראה.

והדרך קוראת
לשבור את המחסום, לראות במהופך
את כל העולם בפריזמות קטנות של גלים
עננים של אוקיינוס, חסרי קנה מידה
מעבר והלאה, מתגלגלים
רגעים ודקות של קיום מרוכז משתקפים מעינייך
מביטות רק במה שנראה דרכך
נו, אז את רואה?
את רואה את עצמך נסחפת?

עננים של ים
אוקיינוס.
במשחק מרהיב של אור, עומק, צבע
את רואה אותם אבל לא יכולה להגיע אליהם
גם אם תחלמי עמוק.