[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ע. פאר
/
לחישות

כשהייתי בחיים הלכנו שלושה, ארז דני ואני לקריית שאול, לחלקה
הצבאית כדי לבחור לנו את המקום שבו אנחנו רוצים להיקבר. זה היה
ביציאה הראשונה שלנו הביתה אחרי החודש הנורא שבו איבדנו את
אורי ואת רם המ"פ, ואנחנו פיתחנו לנו בפלוגה מין סוג כזה של
הומור שחור. צילמנו בווידיאו את ההספדים שלנו, בחרנו ניסוח
מתאים למודעות האבל ("אני רוצה את נפלה עטרת ראשנו בתחילת
המודעה", רוני תמיד היה מתעקש) ואפילו חילקנו מראש את כל הציוד
שלנו בין החבר'ה.
מיכל לא אהבה את זה בכלל, אבל היא אמרה שהיא יכולה להבין, שגם
כשעוד היו חיילים בלבנון הם היו עושים את אותו הדבר בדיוק כדי
להתמודד עם המוות הבלתי פוסק הזה. בחורה אחרת אולי הייתה
מתעצבנת, או מתחילה לבכות, אבל עם מיכל אף פעם לא היו לי את
הקטעים האלה.
היינו יכולים לשכב בחושך, במיטה שלי, שעות, ולא לעשות כלום.
היא הייתה מלטפת לי את הפנים בשתי אצבעות כשהייתי מספר לה על
הדברים שאנחנו עושים שם, על המארבים על הגגות של חנויות מכולת.
על החברים שאני מאבד. אני הייתי מניח יד על הפנים שלה, מגע
קליל, ומקשיב לה מספרת לי על האוניברסיטה, על הקורסים והמרצים.

מעניין מה היא עושה עכשיו, ברגע זה ממש. זה לילה יפה, ואני
יושב כאן ליד הקבר שלי ומביט בכוכבים נוצצים בשמיים חסרי
עננים. ירח מלא נותן אור לבן שמשתקף במצבות החדשות. הישנות,
כמו שלי, כבר לא בוהקות יותר. אבל סך הכל אין לי על מה
להתלונן.  השומר כאן דואג לאסוף את הפרחים כשהם נובלים והופכים
לצרור חום מרשרש, והוא גם מנקה את האבק לקראת ימי הזיכרון
ומטאטא את העלים בסתיו. אני כבר למדתי להכיר אותו, את ההליכה
האיטית הכפופה שלו. הוא אף פעם לא רואה אותי, כמובן, אבל תמיד
נעצר מול המצבה שלי, מסתכל על הורד שמיכל השאירה מהביקור
האחרון ומנענע את הראש. לפעמים הוא גם אומר לעצמו שניים שלושה
משפטים ביידיש. תמיד אותם משפטים. תמיד באותה נימה עצובה.





אני זוכר את הפתגם. מישהו ממחזור שהשתחרר עוד כשהייתי בתיכון
חרט אותו על אחד השולחנות במועדון של הפלוגה. חברה לא מסיימת
מסלול. הכוונה כמובן למסלול שאנחנו עוברים עד שמקבלים סוף סוף
את הסיכה ונחשבים ללוחמים אמיתיים, חודשים ארוכים שבמהלכם
בקושי רואים את הבית ואין גם זמן לשיחות בפלאפון. החברות
מהתיכון מאבדות את הסבלנות, ובסופו של דבר מוצאות לעצמן חבר
נורמלי שלא מגיע פעם בחודש וחצי סחוט מעייפות.
מיכל סיימה מסלול כמו גדולה, והחבר'ה שהכירו אותה מהתמונות
ומהמכתבים מחאו לה כפיים בטקס סיום, וברוח הצוות גם שאלו
אותה איך היא סובלת אותי, למה היא לא מוצאת לה מישהו יותר
מוצלח. ההורים שלי לא הבינו, אבל מיכל לא התרגשה ורק חיבקה
אותי בחיבוק הכי חזק שאפשר. "אני אוהבת אותך", היא לחשה לי
לתוך האוזן. וכולם, אפילו עומר שתמיד היה לו משהו ציני להגיד
על כל דבר, סתמו את הפה.
אבא צילם אותנו: אני במדים חדשים מגוהצים ועם הסיכה הנוצצת על
החזה והיא לידי, עיניים כחולות בורקות, שיער שחור שגולש
לכתפיים, מחייכת, כל כך יפה.
בחופשה שקיבלתי אחרי הסיום נסענו לשבוע לצימר ברמת הגולן.
יצאנו מהחדר רק לטיולים ולארוחות שהגישו למטה, ולפעמים גם זה
לא.
אני עדיין זוכר את הלילות, אחרי האהבה, כשהיינו שוכבים
מכורבלים וערומים מתחת לשמיכות, נושמים אחד את השניה. לוחשים
מילים של אהבה, לוחשים את השמות של הילדים שיהיו לנו.
מיכל עדיין זוכרת, אני יודע שהיא זוכרת. לפעמים, בביקורים
קשים, אחרי שהיא מספרת לי על החיים שלה היא נשברת ובוכה,
וחוזרת על כל המילים שהיינו לוחשים זה לזו. אני לא בוכה, אני
לא מסוגל לבכות, אני יושב מולה ולא יכול לחבק אותה, כל כך קרוב
וכל כך רחוק. היא לא רואה אותי, אבל היא מרגישה. היא לא נמצאת
איתי אבל עדיין אוהבת. ולפני שהיא הולכת היא אומרת את הדבר
האחד שמעולם לא לחשנו באותם לילות.
"אני מתגעגעת אליך".





החלק שהכי שנאתי היה הריצה בסמטאות בחושך, כפוף ממשקל האפוד
והשכפ"ץ ומתנשף, אוחז את הרובה בשתי ידיים מזיעות, אלף זוגות
עיניים מביטות בך מהבתים ובכולן שנאה, בכולן מוות לך לחברים
שלך. ובכל בית יכול להתחבא מחבל, מבוקש. שבוע לפני זה צלף
הוריד את רוני בדיוק ככה, בריצה בין רחובות. לא שמענו את
הירייה, רק את רוני נופל פתאום באחורי הטור. גררנו אותו לשטח
בטוח אבל היה כבר מאוחר מדי, ויום למחרת עמדנו ליד הקבר שלו.
תמיד אהבתי את הלילה, עוד כשהייתי קטן והרבה לפני שהכרתי את
מיכל. אבל שם החושך היה שונה, חושך רע. אמצעי ראיית הלילה שהיו
מחוברים לקסדות שלנו לא הפיגו את התחושה הרעה שהייתה לי. הם
צבעו הכל באור ירוק זרחני שרק הפך את הבתים שמסביב ליותר
עוינים ואת החברים שלי לדמויות מפחידות עם אישונים זוהרים.
בשטחי הכינוס, לפני הפריצות לבתים, המ"מ והמ"פ תמיד דיברו
ביניהם בלחישות, אפילו שבחושך לחישה נשמעת כמו רעם. זה הרגל
שקשה לשבור, ללחוש בלילה כשאנשים רעים נמצאים מסביבך. אני רק
שתקתי, מיששתי את הדסקית שלי, זו עם התמונה של מיכל מתחת
לשפצור וחשבתי מה היא עושה עכשיו.
אני לא זוכר את המוות עצמו. זו טראומה גדולה מדי לגוף ולנפש,
וכל הרגעים האחרונים, הנוראיים, נמחקים מהזיכרון. ממה שהבנתי
מהדיבורים בהלוויה שלי המחבלים מצאו בסוף את הדרך להתמודד עם
השיטה שלנו למעבר בין הבתים והקידוח בקירות. הם פשוט מלכדו בית
שלם, ריפדו אותו בחגורות נפץ כמו שמרפדים בכריות חדרים בבית
משוגעים. ואני הייתי בפנים כשמישהו לחץ על הכפתור.





הימים והלילות עוברים פה לאט ואני רק חופר בזיכרונות שלי ומחכה
לביקורים המתוקים מרירים של מיכל. היא לא מוכנה לוותר עלי,
ואני לא יכול לכעוס עליה
אפילו שאני יודע שהיא זו שמחזיקה אותי פה, למרות שהיא לא
יודעת. זו האהבה שלה, האהבה שלנו, שמונעת ממני ללכת לאן שאני
צריך ללכת ומשאירה אותי כאן.
ואולי זה בעצם אני, שמסרב ללכת. אני לא יודע מה השלב הבא, מה
בא אחר כך, אבל לפחות כאן אני רואה אותה, האהבה היחידה שאי פעם
הייתה ואי פעם תהיה לי.
העונות מתחלפות ואני יושב כאן, מחכה. משוטט בתחום הצר של החלקה
הצבאית, קורא את הכיתוב על המצבות שהפכו לידידות וותיקות
ואילמות, משקיף בהלוויות קורעות הלב שנערכות כאן לפעמים. מקשיב
לקדיש שאבא אומר עלי באזכרה, לבכי של אימא.
אני מחכה, מחכה בסבלנות. עמוק בלב אני יודע שיום אחד היא תגיע
אלי. יום אחד אני אראה אותה, עוברת דרך המציבות, צועדת
לכיווני, שיער שחור גולש לכתפיים, עיניים כחולות בורקות,
מחייכת, כל כך יפה...
ונהיה שוב ביחד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אריאל שרון:


אני שוקל על
פרישה
לבמה חדשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/4/02 2:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. פאר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה