היום זה יקרה,
היום אני עושה את זה.
גואלת את עצמי מיסורי
כמו כלב נטוש באגודת צער בעלי חיים.
אני הולכת לשכוח לרגע מכל האנשים שזה יכאיב להם ולקפוץ.
אני צריכה מקום ממש גבוה, לפחות אני ארגיש איך זה לעוף לפני
שאני אלך לאן שאנשים כמוני הולכים.
אני לא יודעת למה חיכיתי עד עכשיו...
אולי כי ידעתי שזה חסר טעם,
לא משנה כמה מהר אני אפול,
את בכל זאת תספיקי לתפוס אותי.
אבל זהו, היום זה היום.
לך כבר נמאס לתפוס אותי,
הבנת שאם את רוצה את מה שטוב בשבילך את צריכה לעזוב,
פשוט להפנות את הגב
כאילו לא ראית את הקפיצה שנתתי מהקומה האחרונה.
אני כבר רואה את עצמי,
בנפילה מהירה ומטורפת,
מגחכת לעצמי תוך כדי שאני מזמזמת time ufter time ,
תמיד רציתי למות ככה,
בקפיצה אל הפעימה האחרונה, מחייכת,
בלי ריגשות אשמה וכל שאר השטויות שלי.
אולי אני אפילו אעשן קצת גראס לפני,
ככה סתם בשביל האירוניה.
זה מה שאני אקח איתי לגלגול הבא שלי חיוך מסומם, שיר חסר
משמעות, וההרגשה של לעוף.
זהו, זה באמת הסוף, כאן זה נגמר, על גג מלוכלך, בהחלטה האחרונה
שאני אי פעם אעשה, המוח שלי ישלח פקודה לרגליים, והם יהיו
חייבות לציית, לא משנה כמה הם פוחדות.
ותוך כדי נפילה כשהחיים שלי יעברו בראשי בהבזק עצבני אחד אני
אבין, סוף סוף תחדור דרך האטימות שלי העובדה שאת לא שם לרכך את
הנפילה, את כבר לא תצילי אותי יותר, והדבר היחיד שיבלום את
הנפילה שלי הוא המדרכה...