אני נמשכת אל תוך העולם שלכם
הוא כל-כך מפתה ומזמין
החיים שם נראים כ"כ מאושרים
לא חסרי דאגות,
לא מושלמים במידה מבחילה, אלא בדיוק במידה הנכונה
חיים אשר נראה לי שאוכל לחיות אותם, לזרום בהם
ואתם מקבלים אותי יפה ובחום
ואני כמעט מרגישה שייכת.
כמעט, אבל לא ממש
ואתם מקבלים אותי, רואים אותי כבר כאחת משלכם
ואני מנסה מאוד לא לנפץ לכם את האשליות
אבל הוא שם לב, לרגע קט הוא גילה את התחפושת
אבל לא את מה שמתחתה.
וכמה שהייתי רוצה להוריד את התחפושת, התחפושת שמורכבת מכם.
חלקים שלכם שהעתקתי.
כל האישיות שלי בנויה מכם, התנהגויות שלכם, דעות שלכם, הרגלים
שלכם.
דברים קטנים שאתם אפילו לא שמים לב בעצמכם
ואני מחקה אתכם. מחלק לוקחת יותר, מחלק פחות.
כמה שהייתי רוצה לחשוף את אני האמיתית
אבל אני מפחדת שאם אקלף את כל השכבות, אקרע מעליי את טלאי
האישיות הזרים- לא אמצא שם כלום.
כמה אני מקנאה בכם על שאתם תמיד אומרים מה שעולה לכם לראש, את
הדבר הנכון או אפילו לא הנכון. איך שהייתי רוצה להיות כמוכם.
אבל אני לא. לא כי אני מפחדת להוציא את מה שעולה בראש, אלא
פשוט בגלל שלא עולה שום דבר לראש.

אבל בלילה מאוחר, כשאף אחד לא מסתכל, בנבכי הרשת- אתה מצליח
להוציא את האני האמיתית לגיחות קטנות. האני שלא ממש הכרתי, או
שלא רציתי להכיר. ובעשותך זאת אני נזכרת בקודם שכמעט הצליח
ואני מבינה שלא נסגרתי בפניו בפגישתנו בעולם האמיתי, מעולם
פשוט לא נפתחתי בפניו. ואני תוהה אם באמת נפתחתי בפניך. אתה לא
מכיר את כל הצדים שלי עדיין, אני רוצה שתכיר. האם אתן לך
להכיר?
האם אתן לך יחס מיוחד כפי שאני שומרת לך מקום מיוחד בלבי?
האם לא אכשל איתך כמו שנכשלתי בעבר?
האם לא אשלח לך את הרמזים הלא נכונים וארחיק אותך ממני כפי
שכבר עשיתי?
רק הזמן יענה על שאלותיי, אבל רק אם אתן לו, אני מקווה שאוכל.
ואם אתקשה, אני מקווה שתבין, הרי אתה ראית את אני האמיתית, אם
כי רק בהצצות חטופות.