הוא שכב שם לידה, מלטף את שערה הרך, הגלי, המשיי, נותן לו
לזרום בין אצבעותיו. היא ישנה. נראתה כה שלוה ומדהימה, עם פניה
החלקות וריחה העדין, המבושם. התאפק שלא לנשק אותה, לא רצה
להעירה. בחוץ סתיו. ציפור אחרונה קוראת שלום ונפרדת מהרוח
הקרה, עלה יחיד על העץ מט ליפול, עוד רגע קט מצטרף לאחיו על
האדמה הלחה, והיא ישנה. נשימותיה קצובות וגופה נע איתן כמו
למנגינה חרישית, שרק היא בחלומה שומעת. הוא ער כבר מזמן. יכול
לשכב שם שעות עוד ולהסתכל עליה ישנה, אך יודע שתכף תתעורר.
חלקו קם מהמיטה להכין להם קפה, חלקו נשאר איתה, מלטף את שיערה,
מריח את ריחה המבושם, מתאפק שלא לנשק אותה.
היא קמה עם ריח הקפה בחיוך. מתכרבלת בשמיכה ושומעת את צעדיו
המטופפים ברכות על השטיח. אתמול, אחרי שנרדם, הביטה בו עד
שהעייפות הכניעה אותה והיא נרדמה. הסתכלה עליו, על פרצופו
היפה, על שפתיו הרכות שאת טעמן הכירה כה טוב. ליטפה את ידו
והרגישה בחמימות מדהימה עוטפת את כולה. התאפקה שלא לנשק אותו,
לא רצתה להעירו. חלקה נרדם, וחלקה נשאר איתו, מביט בו, בפרצופו
השליו, בשפתיו הרכות, מלטפת את ידו ומתאפקת שלא לנשק אותו.
עכשיו היא ערה. הוא נכנס לחדר, היא מחייכת.
ככה זה, כשהאוהבים.