בראשית ברא שאול ממוצקין את הרוק. ויהי רוק. אבל משהו היה חסר.
הרוק נותר בגדר רוח בעולם שומם וצחיח. חסר משמעות של ממש. בלית
ברירה, ובחוסר רצון מוחלט, ברא שאול ממוצקין את האדם- יצור
נחות ושולי, שכל מטרת הווייתו הייתה להפוך את אותה רוח חסרת
ריח וצבע למשהו קצת יותר מוחשי. שאול חיכה. וחיכה. וכך במשך כל
יום במשך שבוע, בא שאול ובדק את מצבו של הרוק, פנינת הכתר של
כל בריאותיו. בין לבין, מתוך שיעמום בעיקר, הוא גם הספיק לברוא
את המאורות הגדולים, הפריד בין שמיים למים, ברא את החיות וכו'.
ביום השביעי נמאס לו לשאול ממוצקין והוא גער באדם: "אתה! למה
אתה לא עושה רוק? למה בראתי אותך?". האדם הביט על היד המשתלשלת
מבין העננים, גירד בפדחתו, ועצר לרגע. אחרי אותו רגע, בו כנראה
עברה המחשבה הראשונה במוחו של האדם הראשון, החזיר את ידו
למקומה המקורי, אותה גומחה נעימה בין שתי רגליו.
שאול כבר היה על סף ייאוש. הרוק שלו במצוקה... אך במהרה צץ
בראשו רעיון מבריק- "אולי הוא צריך השראה? הרי, הוא צריך
להלביש על הרוק שלי לחן ומילים". הברנש ממוצקין ספק ידיו
בשמחה, ותוך דקותיים ברא את גן העדן והניח בו את האדם.
האדם הביט סביבו לרגע, ושאול כבר היה מאושר. אבל תקוותו הייתה
לשווא. האדם התיישב תחת צילו של עץ תמר גדול, הניח את היד
בגומחה הקבועה ונירדם. דה גאי פרום מוצקין פנה אל ידידו הטוב
ג'ון מליברפול לבקש את עזרתו:
-"אני לא מבין איפה טעיתי. נתתי לו הכל. התייחסתי אליו כמו אל
בן..." בכה שאול.
-"אני מבין אותך, בנאדם." ענה ג'ון מליברפול. "אני יודע- תיבנה
לו מין תיבת עץ חלולה כזאת, כמו שקניתי לפני המפץ הגדול, אולי
הוא יהנה לשחק איתה."
-"מה הוא יעשה עם תיבת עץ חלולה?" הסתקרן איש הפריפריה...
ג'ון צייר לו איך התיבה אמורה להיראות. "היא עושה מין קולות
מגניבים כאלה. נדמה לי שזה דומה לרוק שלך. קוראים לה גיטרה, או
משהו כזה."
השניים ניפרדו, לחצו ידיים, וקבעו להיפגש למנגל ביום העצמאות.
מוצקין-מן זרק על אדם את הגיטרה החדשה שברא בשבילו והמתין
לתגובת הפסבדו-קוף המשועמם. תגובתו של זה לא איחרה לבוא ובהינף
יד השליך אדם את הגיטרה על סלע סמוך. הוא המשיך וחזר על אותה
פעולה מספר פעמים, עד שכבר לא נשארה לו חתיכה גדולה מספיק
לניפוץ. אז נולד הגראנג'. שאול לא התייאש והוריד אליו גיטרה
נוספת. במפתיע, אדם לא פגע בגיטרה החדשה. הוא פשוט הניח אותה
בצד והלך לישון. שוב.
גבותיו של שאול איש קריות יצרו מין תבליט קשתי על מיצחו, וג'ון
המשיך בשלו "הוא פשוט מבולבל נורא. הוא לא יודע מה לעשות עם כל
האנרגיות שלו. ההורמונים שלו משתוללים...".
-"אז מה אני עושה עם אדם מתבגר?" תהה שאול
-"תביא לו איזה בחורה שתעזור לו לפרוק קצת מתחים, If you Know
what I mean ..."
-"סליחה?! נואו ווט אמין? האנגלית שלי לא משהו, אתה יודע..."
הסמיק שאול, שנראה עצבני במקצת. וג'ון מליברפול, המשיך בשלווה
הכ"כ אופיינית לו כשטבע משפט שייזכר לימים: "תאמין לי, Love is
all you need, בנאדם." שאול נותר בחוסר האונים שלו. "אתה יודע
מה? עזוב. פשוט תביא לו בחורה כבר!" בשלב זה, ג'ון כבר איבד
משלוותו וטרק את הקונכייה.
למחרת בבוקר הנחית שאול את האישה הראשונה, שלצורך העניין נקרא
לה חוה (מה שמעלה את השאלה, למה מעולם לא ניתן שם לאדם
הראשון?), וחיכה שאדם יתעורר ויראה מה שאול הגבר הכין בשבילו.
אבל אדם לא התעורר... 3 ימים הוא לא התעורר, ולא עזרו כל
ניסיונותיו של שאול המפזז סביבו. מה הוא לא ניסה? הוא צעק לו
ליד האוזן "איפה המפתחות של הצוללת?!" בהיסטריה שנדמה שהייתה
יכולה לתת לו את האוסקר,אם רק היה קיים אז, הוא צבע את לחייו
של אדם במשחת שיניים זברה, וכלום... אדם נותר בתנוחתו הקבועה,
מתחת לעץ הדקל הגדול, כשידו באותה גומחה מסקרנת.
לבסוף, הוא קם. חוה הזאת עבדה כמו קסם ממש. באותו שבוע, לא יכל
אדם להפסיק לכתוב על חוה המופלאה: על איך שהיא נפלה עליו
מהשמיים, על כמה שהיא יפה, כמה שהוא רוצה אותה (למרות שלא ממש
ידע למה), כמה שהוא לא מבין אותה (למרות שלא היה בטוח למה זה
מעניין אותו) וכו'...
וראה שאול המוצקין-מן כי טוב ויהי בוקר ויהי ערב יום חמישי.
אבל ככל שעבר הזמן, הבין אדם שעם כל ההמולה שחוה יוצרת סביבו,
לא נותר לו זמן לעצמו, לרגעים הקטנים האלה שהיו לא בלי סוף
פעם, שבהם אהב לחשוב על אותם דברים חשובים שהעסיקו אותו אז (או
כך לפחות הוא ניסה לשכנע את עצמו...). הוא פנה לעזרת שאול
ממוצקין, שאז כבר היה סחבק שלו, שפנה לעזרת ג'ים מפריז, שהציע
לו להתחיל לעשן. למרות התנגדות מסוימת של חוה ושל שאול הגדול,
התחיל אדם לגלגל לעצמו סיגריות מעלים יבשים שבתוכם נהג לדחוף
דשא, או כפי שג'ים אהב לקרוא לזה, גראס.
עד מהרה החל אדם לחסל 4 שיחים ביום, וחוה הייתה מודאגת. היא
אמרה לו שלדעתה הוא מבזבז יותר מדי זמן על הסיגריות האלה שלו,
מסריח את כל הגן, ולא מקדיש לה תשומת לב ראויה. אדם התעצבן על
ההערות החוזרות ונישנות מצד אישתו המנג'סת והתבודד עם הגיטרה
על קרחת יער חשוכה. אז נולד הבלוז. הדיכאון אכל את אדם, שהפסיק
להתגלח, להתקלח ולאכול. באותם ימים עלה מספר השיחים היומיים
אותם עישן אדם ל6 והאור בקצה המנהרה נראה רחוק מתמיד... אדם
ביקש משאול שייברא כלי חדש, כזה שיעזור לו לצאת מהמצב אליו
נכנס, וייתן לו את הכוח לחזור אל אישתו המודאגת, שבסה"כ רצתה
בטובתו. שאול אמר ששמע שמישהו כבר ברא כדורים מסוימים שעוזרים
להשכיח את הכאב, רק לא היה בטוח איך משתמשים בהם, ולא רצה לקחת
סיכונים מיותרים. לשם כך פנה לקורט מסיאטל, חברו הטוב, ושאל
אותו לדרך השימוש באותם כדורים גאוניים. קורט צחקק לרגע "אה,
אלה... שמעתי עליהם..." אמר. "המצב עד כדי כך רע? הוא רוצה רק
לגמור עם זה ודי?"
"כן" ענה שאול העצוב, "הוא מתבודד כבר שבוע בקרחת יער ומנגן
רוק עצוב... הוא הפך לצל של עצמו, והוא הודה בפני שהוא רוצה
לגמור עם זה כמה שיותר מהר." קורט שלח לשאול המדוכא את הכדור
בדואר, עטוף קופסת מתכת כהה מבריקה, והוסיף שכדור אחד מספיק
לשכך כל כאב שקיים. שאול הנלהב, מיהר למסור את הכדור בקופסתו
מוזרת המראה לאדם בצירוף ההוראות.
-"אמורים לבלוע את זה?" שאל אדם את שאול המסור.
-"כן, נשמע לי הגיוני, לא?"
-"ואיך מוציאים את הכדור מהקופסה הזאת?" היקשה אדם.
-"שיט, שכחתי לשאול את קורט. נראה לי שיש שם איזה קפיץ."
-"מצאתי משהו שנראה כמו..."

 

קול נפץ אדיר נשמע לרחבי הגן. מההלם נפל גופו של אדם לריצפה.
כששאול ההמום פקח את עיניו לראות מה קרה הוא לא יכל להאמין
למראה עיניו- חוה, ולידה סלסלת קש מלאת פירות יער, מוטלת בפאתי
קרחת היער כשנוזל אדום זולג מבטנה. שאול ידע שזה יגיע מתישהו,
אבל הוא לא ציפה לכך בנסיבות הללו... הוא לא הבין... קורט אמר
לו שהכדורים האלה עושים רק טוב, אז איך זה יכל לעשות...
כשהתאוששו  שאול ואדם מההלם הראשוני, הרימו קונכייה נזעמת
לקורט סיאטל. "אה... כזה כדור... לא הבנתי, חשבתי שהתכוונת
למשהו אחר... סליחה בנאדם..."

ויהי רוק.