" אני אוהב אותך " הוא אמר, ואני פתאום התחלתי להרגיש. בפעם
הראשונה - הרגשתי, אז ברחתי.
ברחתי, אל המקום הכי יפה שלי- שאליו אני תמיד בורחת אבל
כשהגעתי הוא כבר היה שם, עם הגב אלי, ואני התישבתי לידו. הוא
עצם את עיניו ולקח לי את היד. ניסיתי לדבר איתו: "מה אתה"..
אבל הוא עצר אותי: "ששש." הוא חצי לחש, חצי שרק: "תקשיבי".
ניסיתי להקשיב הכי חזק שיכולתי אבל לא שמעתי כלום. הוא הרגיש
שאני מתוחה ופתח את העיינים. הוא נעמד ואמר "שקט, שלווה" הוא
הרים מבטו אל השמים- "מרחב" הוא הישיר מבטו אלי- "יופי" הוא
הביט בצמחים- "פריחה", הוא הביט בעצים -"חיים" הוא השפיל מבטו-
"שקט". הוא התישב שוב לידי, אחז ידי בידו, הרים אותה וקירב
אותה אל פניו- שפתיו נחתו נחיתה רכה על העור העדין שלי, הרוק
הלח שלו ריענן אותי, נשיפת נשימתו דיגדגה לי את הכף ואת המשכה
של היד. הרגשתי לחיצה נעימה ורכה של לשונו ואז התנתקות מושלמת
ומהירה, משאיר אותי המומה.

אני קוטפת פרח אדום ומביטה בו.

הוא קם וצורח,צעקה כזו שאפשר לשחרר רק במקום הזה שאף אחד לא
מכיר, שאף אחד לא שומע, הוא נופל על הקרקע והחיוך הכמעט תמידי
שלו נעלם. "חוסר איזון" הוא אומר, מרים מבטו אל הדפנות
"חניקה", מישיר מבטו אלי "כיעור" מביט בגבעול החתוך- "מוות",
מביט בפרח האדום שבידי- "רצח", משפיל מבטו "רעש".
אני קמה אליו וידיי הקרירות, הרועדות עוטפות אותו ואני נשענת
עליו, אבל לא מרגישה שהוא מחבק חזרה, אני משירה אליו מבט
ובעיניים אדומות לוחשת את המילה הכי יפה שלי- "אהבה", האויר
שזרם איתה ודאי נכנס לאפו, לגופו דרך שאיפתו, והציף אותו, אך
הוא בחר לנשוף ואז הוא שאף ואז הוא צעק- "שנאה". הוא הפנה גבו
אלי והתחיל בועט בדפנות. "אל תלך" לחשתי. "אני הולך" הוא אמר.
"אל תלך" אמרתי. "אני הולך" הוא צעק. הדפנות נקרעו והוא נעלם
מהאופק. אני, שניסיתי עוד לרוץ אחריו התנגשתי בדפנות שכבר
נסתמו ונפלתי בחוזקה., אבל לא התיאשתי, נצמדתי אליהן מרוחה
"לאן אתה הולך?" גמגמתי, והוא, אפילו בלי להסתובב אלי בחזרה
זרק מילים באויר "למצוא קצת שקט" ואני נשארתי חנוקה בתוך המקום
הכי יפה שלי. "אני אוהבת אותך" צעקתי, במקום שאליו אף אחד לא
יגיע, במקום שבו איש כבר לא ישמע, בפעם האחרונה בכיתי אז
פחדתי, וברחתי, ברחתי מהמקום הכי יפה שלי. ברחתי מהלב שלי.