היום זה חודש. אני כל-כך גאה בעצמי. כן , כבר חודש, כבר חודש
שלא כתבתי עליך שום דבר, כבר חודש שלא נתתי לעצמי לבכות עליך.
כן. חודש. אני אפילו לא חשבתי עליך בחודש הזה, לפחות אני לא
חושבת שחשבתי עליך. חודש זה הרבה זמן, וזה עוד היה חודש ארוך-
שלושים ואחד יום!

מחר בתשע בערב אני מתאבלת על השנתיים שאני אוהבת אותך. אה וגם
על השנתיים שאני כותבת ובוכה עליך, סליחה שנתיים פחות שלושים
ואחד יום, שנתיים פחות  חודש!
כן, מחר זה יהיה כבר חודש ויום, ועוד שנה ממחר זה יהיה שנה
וחודש ויום, וזהו אני לא יכתוב עליך יותר בכלל.

אבל בעצם, כשאני חושבת על זה, אם אני כבר הפסקתי לכתוב עליך,
אז אולי כדאי שאני יכתוב עוד משהו קטן, משפט אחד כזה קצר וסופי
והחלטי , זה לא יזיק לאף אחד.

לא אסור לי להיכנע.

אבל אולי אני יכתוב רק משפט אחד, רק משפט אחד ודי? אף אחד לא
ישים לב, זה גם לא ממש נקרא לכתוב, אני אפילו לא אבכה, רק משפט
אחרון וזהו, אני לא יכתוב עליך.
כן, זה מה שאני אעשה, משפט אחד קטן.




רגע, מה אתם חושבים שזה כל-כך קל? מכל המשפטים בעולם אני צריכה
לחשוב על אחד. רק אחד.



"אני אוהבת אותך"

זהו. אמרתי את זה . עכשיו אני ישתוק, זה אמור לספק אותי. זה
היה כל-כך פשוט ומרגיע, אבל פתאום עוד מתחשק לי לומר עוד משפט,
רק עוד אחד קצר אחרון:

"אני מתגעגעת אליך"

אבל רגע זה כבר שני משפטים, לא אסור לי....

"ואני לא מפסיקה לחשוב עליך, ואני צריכה אותך, ואני חיבת, ואני
לא מצליחה להיפטר מהאובססיה הזאת אליך, וכולם אומרים לי פשוט
לשכוח וכשהם אומרים זה נראה כל-כך פשוט אבל זה בעצם לא, כי
כשאני מנסה הכי חזק בעולם אני לא מצליחה ואני שוב נשברת ושוב
חושבת ושוב נזכרת בטעם, ושוב טועמת אותך, ושוב אוהבת אותך,
ושוב כותבת עליך. ושוב יש את ההרגשה הזאתי מעל הבטן ליד החזה
כאילו שאני ברכבת ההרים והלב שלי נופל ונופל ואז צביטה, ואני
מנסה להרגיש אותו אבל הוא כבר שבור והוא מרוסק כל-כך חזק ששום
ניתוח פלסטי לא יוכל להחזיר אותו לחיים חוץ ממך, ואתה לא תחזיר
אותו כי אתה לא אוהב אותי, כבר שנתיים שאתה לא אוהב אותי. ואני
בוכה עכשיו. "

איך אתם יכולים להגיד לי שזה כל-כך פשוט? ומזה הדיאטות האלה
שאתם מכניסים אותי אליהן? אני יודעת שאתם רק מנסים לעזור, אז
תודה, באמת, אבל זה לא עוזר.

שום דבר לא עוזר. אני אוהבת אותו יותר מידי. סליחה.