באיזה יום שישי אחד, בערך ב-7 ועשרים בערב, כולם בבית שלי
עדיין ישנו את שנת הצהריים, רק אמא שלי ישבה בספת היחיד השחורה
שבסלון. ולמדה לעוד מבחן שיערך לה בשבוע הבא, היא עושה תואר
בייעוץ חינוכי.
הגעתי הבייתה והתחלתי להתרוצץ בחוסר מעש. עשיתי לי מן קוקו
גבוה כזה בשיער השחור שלי והתיישבתי בסלון...הרגשתי שאם עוד
שנייה אני לא אומרת משהו- אני פשוט מתפוצצת לאלפי חתיכות
קטנות!
אז פלטתי איזה הערה מטומטמת והוצאתי את אמא מריכוז:
"אני רוצה... להתאבד..."
(השגתי את מטרתי, ניסיתי רק לזכות בתשומת לב)את המילה האחרונה
כבר לחשתי ואז החלטתי לשתוק.
אמא שאלה אותי מה מטריד אותי. אמא שלי חושבת שאני ילדה נגררת
וחסרת תחומי עניין, ככה לפחות היא משתדלת להראות לי פעם
ביומיים לפחות. ואז הגיעה השאלה הצפויה מכל:
"מה כשאת בבית את לא מוצאת לך שום דבר לעשות?"
"דווקא יש לי הרבה דברים לעשות, אבל..."
ניסיתי להסביר לה שהראש כבר פועל ולתפוס בעבודה אחרת.
לשם שינוי- אני חושבת!!!
"...אבל, יותר מידיי מחשבות שיותר מידיי מטרידות, מרגיזות ואני
כמעט משתגעת!"
היא ביקשה ממני להצביע על נושא שכואב ומציק לי.
הראש מסתובב...קיימים הרבה נושאים כאלה.
"אם אני באמת יתחיל לחשוב עליהם, אני אכנס לחדר, בטח יקשיב
לדיסק "חלולים" של אביב גפן ונורא אזדהה עם השם של האלבום,
אתחיל לבכות ואשקע בעוד אחד מהדכאונות הטפשיים שלי"
אמרתי לה.
בכל פעם שהדכאונות האלה מבקרים אותי, אני מנסה להבין למה הם
קפצו להגיד שלום... מחפשת סיבה אמיתית, והתשובה שמחלקת לכולם
על פשר המצב רוח המלווה בדמעות מלוחות היא:
"אני לא יודעת...אני פשוט לא יודעת..."
אז החלטתי להקשיב לעצת הסובבים אותי וממש להתרכז ולמצוא
סיבה...תירוץ.
תפסתי את עצמי בידיים והתחלתי לעשות מן רשימת מכולת שהכותרת
שלה הייתה: למה אני כל כך...?
העט השתוללה על הדף, ובתוך דקה או שתיים מצאתי כל כך הרבה
נושאים, סיבות, תירוצים- שלא היה עוד מקום לרשום אותם.
ואז עצרתי...לקחתי נשימה- ממש על סף יאוש,ושוה חשבתי.
במצבי הקיים, לאחר שמצאתי את כל הבעיות ששולחות הזמה לעצבות
ומתחננות בעזרת כותרות גדולות וצבעוניות שתבוא ותארח לי חברה,
איפה אני יאכסן אותן? שלפתי אותן מארגז גדול שהיה נעול כבר
המון זמן.
עכשיו- הארגז נעלם והן מתעופפות בתוך חלל ראשי.
צפופות מאד, ממש דחוקות אחת על השניה.

אני תוהה ם לא חבל שהקשבתי לכם, ושברתי את המנעול של הארגז.
טוב... לפחות עכשיו באמת יש לי על מה לבכות...