אני מהלכת בתוך יער חשוך, המון גמדים מוזרים, מפוזרים להם בין
העצים. כאיול מנסים להגיד לי משהו.
אחרי שהיער מתמלא עד אפס מקום, מתקרב אליי הגמד הצעיר ביותר
ומסמן לי באופן ברור להרים לו את המצנפת, שכיסתה לו את החצי
העליון
של הפנים...אני מתקרבת אליו- מפחדת ממה שיקרה אחרי שאסיר
מעליו
את הכובע המגוחך! ממשיכה ללכת...
"מיכאל! קומי-כבר שבע ורבע!" תכירו, אמא שלי.
כל יום באותה השעה מעירה אותי לריצת בוקר קצרה, היא טוענת שזה
הכי בריא לילדה בת 16 שרוב חייה יושבת במרתף הבית ומציירת
גמדים משונים. פתחתי את העיניים לאט,והסתכלתי על התיקרה
בחדרי-שצבעתי בכתום אפרסק. מלאת התפעלות מהחלום המוזר,
התארגנתי ליום חדש!

"יום טוב! הלכתי! ואל תשכחי לתת אוכל לדאפי!"
דאפי, זה דג הזהב שלי...קיבלתי אותו לחד המולד לפני שלוש שנים,
הוא היה בתוך צנצנת מקושטת בכוכבים, בצרוף פתק:
חד מולד שמח! אבא.
אמא אומרת שהוא סתם חזיר טיפש, שפוגע בכל מי שהוא מכיר.


אז אני בדרך לבית הספר,המקום המתסכל ביותר!
השיעור הראשון כבר התחיל, כרגיל- אני מאחרת.
נכנסתי בשקט לכיתה, כשהמורה הסתובבה אליי: "מיכאל, את כבר
בכיתה י'! את חייבת להתחיל לקחת אחריות ו... מפה הפסקתי
להקשיב,
אני שונאת את המוסד הזה ואת כל העובדים בו. אבל למרות הכל,
הציונים שלי ממש טובים, בייחוד השנה.
אוקיי, הרשו לי לעצור שניה את התיאור של הקור "המרתק" שהיה לי,
ולספר לכם משהו. בבית הספר שלי כולם בטוחים שאני ואמא שלי
עוסקות בשיקויים ושטויות מהסוג הזה, רק משום שאנו גרות בחורשה
מקסימה...שייהייה...
האנשים באיזור לא הכי חכמים שיש, הם רק חושבים ככה.
אז התישבתי, הוצאתי את הקלסר שלי והתחלתי לצייר.
הילדה שיושבת לפניי, קמה פתאום וקולה המתנשא פצח בנאום דבילי
בכוונה לשכנע את המורה כי על כולם לציית לחוקים, וכל מי שאינו
מסוגל- לא צריך ללמוד כאן.
"אני כל כך מרחמת עלייך" (אופס חשבתי בקול רם)
ומיד, כאילו שתקה במשך 20 שנה לפחות, צעקה לכיווני את הדברים
הכי מעליבים שרק חשבה עליהם.
אבל אחרי חמש שנים בבית הספר הזה, יש לי שריון שאף אחד,
לא יכול לחדור.
צלצול...סוף סוף נגמר השיעור, עוד שנייה והייתי מתפוצצת!
אני מחליטה להבריז משאר היום ולחזור הבייתה בטענה שהראש כואב,

או אולי שיש לי כאבי מחזור, משהו כזה- אני כבר אמצא משהו.

הדלקתי קטורת, מוזיקה שקטה, עם כמה שמיכות צמר- נרדמתי.
והגמדים עלו והציפו אותי שוב.
כל העסק מתחיל להפחיד אותי...
טריקה של הדלת העירה אותי, טוב צריך להמציא לאמא איזה תרוץ
שבגללו אני יושבת בבית וחולמת על גמדים, ולא מפתחת את השכלתי
בשקידה על ספרי חכמים...

ירדתי למרתף הבית והתחלתי לצייר.
כבר שנה וקצת- הדבר היחיד שאני רוצה ומצליחה זה הגמדים
השטניים האלה!
לפני כמה שנים, ציירתי את אבא, לפי הסיפורים של אמא...
עיניים ירוקות, שיער שחור חלק עד הכתפיים בערך, גבוה פחות או
יותר,
ושתי גומות מדהימות על לחיים עוצמתיות שכאלה.
פעם אחת בלבד היא הסכימה לתאר לי אותו...
ובאותו הזמן- פרצופה האדים, עיניים התמלאו דמעות, ראיתי שהנושא

עדיין טעון רגשית, אז החלטתי לוותר על סיפורים שונים, כמו
למשל:
למה הוא הלך, או איך היה כשהם היו ביחד, וכל מיני דברים
שמספרים
לילדים שאחד מההורים לא חי איתם.
פתאום התחשק לי להביט בתמונה...
במשך שלוש שעות ישבתי ובהיתי בתמונה בציירתי- של אבי.
בראשי התחילו לרוץ סרטים, על כמה כיף יכול היה להיות, לו הוא
היה גר איתנו. שיהייה...

איך עבר לי היום מהר! כבר 6 וחצי.
אני יושבת להקשיב לאיזה דיסק פלצני שאמא קנתה שבוע שעבר, זה
דווקא דיי נחמד. קולות של ציפורים, רוחות, רעש הגלים המתנפצים
על סלעים שעל החוף...באמת מרגיע.


שישה חודשים כבר עברו, וכל לילה הגמדים המוזרים האלה חוזרים
להציק, ואני אף פעם לא מצליחה להסיר מעל ראשם את הכובע הארוך
והצבעוני...למה אני חולמת עליהם? ממש מטריד אותי העיניין הזה!
שאלתי את אמא, והיא אמרה שחלומות זה הדברים שאנחנו הכי רוצים
או הכי מפחדים מהם, בעצם- למה שאלתי אותה? מה היא יודעת בכלל?
דפיקה בדלת...
מישהו עומד על הסף-ניראה מוכר.
עיניים מקומטות בצבע ירוק, שיער אפור כבר מלבין.
הוא דיי גבוה, בעצם לא כל כך...איש זקן עם גומות.
מצחיק, זה נשמע כמו התיאור של...אבא?!
ואז שוב התעוררתי...כל כך אמיתי! יכול להיות שזה היה...?
עכשיו אני מבינה למה אני חולמת עליהם. מאז שהייתי קטנה, תיארתי
את המקום המושלם, והוא היה מלא באנשים קטנטנים!!!
אבל- למה העיניים שלהם כל כך כועסות?
למה המבט שלהם כל כך צורב? כאילו שורף לי את העור...
אני מנסה להבין למה תיארתי את החצי שנה שעברה בדף האחרון,מה
היה כל כך מיוחד?
וכשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה שהחיים שלי חסרי פואנטה,
ממש כמו הסיפור הזה!

שלכם,מיכאל