בנות כמוה לא תמצאו בכל מקום... היא היתה כזאת יפה ומוצלחת...
נראה לי שזה לא רק בגלל הקסם האישי שהיה לה. חוצמזה גם הפנים
שלה לא היו משהו, למרות שהסתתרה בהן הרבה אצילות לשמה.
את השם אתם רוצים לדעת? זה בלתי אפשרי, מצטערת. אני משתפת אתכם
רק במה שאני יכולה לספר.
אני לא יודעת למה אני כותבת פה את הדברים האלה אבל היא באמת
היתה משהו מיוחד.
אני חושבת שזה בגלל שאבא שלה היה מאפיונר. כן, מהאנשים האלה עם
החליפות השחורות והעניבות, עם הסיגרים בפה ועם יותר מ4 מאבטחים
שמקיפים אותו.
והיא? היא התאהבה בי.
אני זוכרת איך בכל בוקר כשהייתי קמה הייתי מוצאת מתנה קטנה ליד
הכרית שלי. ידעתי שזו היא, אז לא פתחתי. היא לא הבינה שאני לא
מעונינת בה... וזה לא כי אני סטרייטית... היא פשוט היתה אצילית
מדי בשבילי.
אתם יודעים... מהסגנון הזה שמדבר באצילות נפש, בשקט, מלאת
נימוסים, אודם אדום ומבריק בשפתיים ושיער מסודר.
לא רציתי להיות בחברתה כי תמיד הרגשתי נחותה ממנה... זה קשה,
תאמינו לי שזה קשה. והיא היתה מדהימה... באמת מדהימה. וגם היה
לה גוף שהוסתר תמיד בבגדים שחורים ארוכים וצמודים.. אף פעם לא
הבנתי את האהבה שלה לשחור. יכול להיות שזה בגלל שאמא שלה נפטרה
כשהיא היתה קטנה, והם הרי, לא יהודים. מאז נדמה לי שהיא לובשת
שחור.
זה הרבה לחץ, אני יודעת על מה אני מדברת... ואני גם לא ממליצה
לאף אחד להיות חלק מזה. זה קשה... לבקר בבית שלה. אתם יודעים,
זה נכון שזה ממש מדהים... מהבתים האלה עם הכניסה הענקית,
המדשאות הגדולות בחצר, הדור-מן בכניסה ומרפסת שמש ענקית
שמשקיפה לבריכה. זה מפחיד...
אמא אמרה לי לא לנסות להתקרב אליה יותר מדי, כי היא נראית לה
חשודה.
יכול להיות שאמא שלי צודקת, אבל חייתי בפחד... בעיקר מפני
הנערה המדהימה הזו.
ואתמול, ממש מזל ביש. היא נכנסה אליי לחדר ונאלמתי דום. הייתי
עם החבר שלי... אבל היא, היא לא אמרה מילה. היא רק התבוננה בי
במבט מאיים, קומצת את שפתיה האדומות.  לכו תתנערו מאחת מדהימה
שכזאת ... בחיים לא תצליחו. אולי כי היא כל כך אמיתית ויפה...
עומדת שם עם בגדים שחורים וצמודים.
עכשיו, בזה הרגע שאני כותבת את שורותיי אלו, אני מבינה מה המבט
הזה אמר... מה העיניים המדהימות שלה הכילו בתוכו. היא עכשיו
שונאת אותי. זה בטוח.