אני חושב שהפעם הראשונה שראיתי את הוד מעלתה הייתה בהצגת הסיום
של כיתה ח' משקד. היא הייתה ז'ן ולז'ן במערכה שלישית, ושיחקה
יחד עם ילדה אחרת שצעקה כל הזמן. היא גם איירה את הכרזה לעלובי
החיים, יחד עם הצועקת. אני חושב שהיא הייתה הילדה היחידה שלא
לבשה חצאית בשיר אהבה, אולי כי היא נגנה בצ'לו. כן, הוד מעלתה
מרובת כשרונות. הוד מעלתה גם נראית בת 20+. הפעם השניה שראיתי
את הוד מעלתה הייתה במשחק הכדורסל במגרשים של אורט. היא בדיוק
הטביעה סל, וראיתי אותה קופצת, כל כך קלה, וגבוהה.
אני לא בטוח למה בדיוק הלכתי ביום שבת לבית ספר, למשחק הכפול,
קבוצת הבנים וקבוצת הבנות, אבל אפילו יותר מוזר, שנשארתי לאחר
משחק הבנים. בשלב הזה בדרך כלל, שני שליש מהקהל חותכים הביתה,
ורק עשר או משהו בנות 14 נשארות לצפות במשחק. ועוד כמה אבות
ואמהות גאים. במיוחד אבות. אני גם פניתי ללכת אחרי העשר דקות
הראשונות, אבל משהו בקפיצה שלה, ואולי הזכרון החיובי מההצגה,
מסמר אותי למקום. התבוננתי בה, שם פחות לב למהלך המשחק ויותר
אליה. רושם פרטים קטנים עליה. כמו השער הקצוץ קצוץ, כמו
העיניים הגדולות והחומות או למשל הגובה המרשים של הוד מעלתה,
והשפתיים שלה. הכל רשום, הכל רשום. המשחק נגמר בלי שהרגשתי,
והיא הלכה, מכוסה זיעה ומסריחה, לעבר התרמיל הגדול שלה. הלכתי
משם. סתם ככה. הלכתי. ביום רביעי שלאחר מכן עלית בעלייה הגדולה
והתלולה לבית הספר שלה, מלווה בכמה חברים.הלכנו לשחק כדורעף
במה שנראה המגרש היחיד בטבעון, שבמקרה היה בבית ספר שלה. אחרי
רבע שעה הלכתי לשתות. הקולר בקומה הראשונה היה מקולקל אז
עליתי, לאחר התלבטות קלה למעלה.במסדרון האפלולי נתלו כמה
ציורים. ביניהם ציור של גבעות ואגם, שמשך את ליבי. -AA-, היה
רשום בפחם בפינה. "היי!"- אמר קול מחוספס ומתנשף, שניער
אותי-"מה אתה עושה בבית ספר שלנו?" הוד מעלתה. מייד התבלבלתי
כראוי לי, ופלטתי בגמגום מסויים-" מי צייר את זה?".
פניה של הוד מעלתה התרככו מעט, והיא אמרה בקול טיפה פחות
תקיף-"שלי. למה?"
-"אההה... כיי... אממ.. ראיתי את הציור הזה... ו... אה... הוא
יפה... מאד...ה- אממ... ציור, כן, ו...אני פה משחק כדורעף...
עם כדור... עם חברים... זה נחמד... אממ..."- כרגיל אני מרחתי
את התשובה על פני דקה ומשהו, תוך כדי ריחוף קצר, אותו ריחוף
שגרם לי להפסיד דרך קבע בכדורעף.
הוד מעלתה נראתה מרוצה מהתשובה שלי. "יש לי עכשיו הפסקה.", היא
אמרה בחיוך מסויים-" אולי אפשר להצטרף אליכם?". עמדתי שם רגע
ובהיתי בשרוכי הנעליים שלי. "ברור שכן... אממ... אני חושב..."

היא ניצחה אותנו. חד וחלק, היא ניצחה אותנו. היא ועוד איזה אחד
מהקבוצה. הוד מעלתה ניגבה את פניה המיוזעות בשולי חולצתה
והתיישבה. התיישבתי בהיסוס מסויים לידה. היא לא התנגדה. "ראיתי
שניגנת בצ'לו בהצגה"- אמרתי בצרידות מסויימת-" גם אני מנגן
צ'לו". שיקרתי. איזה צ'לו, ואיזה נעליים. המורה שלי לחלילית
קבעה שכנראה שיש לי איזה דפקט בשמיעה המוזיקלית, ומאז לא למדתי
על שום כלי.
היא עשתה "המממף" ארוך ומשועמם. ניסיתי  טקטיקה אחרת. "את
לומדת במזרע?"- שאלה אידיוטית! "כן... "- היא ענתה בקצת יותר
עניין.- "אתה?" הנהנתי כן, בבהלה מסויימת. "אתה לא חושב
שהשמינית של בטהובן לצ'לו זה בדיחה, עם כל הבמולים?" הופה,
נתפסתי."כן"- אמרתי בצחוק מאולץ ומיהרתי לשנות נושא-" ראיתי
אותך גם בכדורסל. זה יפה שאת עושה את כל הדברים האלה בבת אחת".
היא הסתכלה עלי ונאנחה-"הממ. זה די מעמיס על הנפש. ההורים שלי
רוצים שאני אמשיך בצ'לו ואני רוצה להשקיע בכדורסל. הכל בבת
אחת, כמו שאמרת, זה כבד. הוד מעלתה. משכה את הדגמ"ח האדום שלה
למעלה אל המותניים והתחילה לרוץ." יש לי שיעור!"- היא אמרה.
מאז לא ראיתי את הוד מעלתה, עד למשחק ההוא, שבו היא ריסקה את
היד שלה. נאמר לה שהיא לא תוכל להזיז אותה עוד הרבה זמן, ככה
אמר הפרמדיק שבא לבדוק אותה. והיא, הוד מעלתה, התיישבה על
האספלט, ובכתה.