אבק. אני זוכרת שהיה שם הרבה אבק. וספה ירוקה. עם אבק. אין לי
מושג למה, אבל את האבק אני זוכרת הכי טוב. זה היה בימים שלפני,
לפני שאמא מצאה את העבודה הזאת וסידרה לנו דירה יפה. בדירה
החדשה היו שתי חדרים, ומרפסת. במרפסת תמיד היה צל, ואמא דווקא
אהבה את זה, אבל אני אהבתי את השמש. פעם הייתי ילדה של שמש.
עכשיו אני ילדה של סתיו. כולם מתאבדים בסתיו. נמאס לי שכולם
מתאבדים בסוף. "איך מגיעים למצב שילדה בת שתיים עשרה יושבת על
הרצפה במטבח עם סכין ביד ומחשבות על התאבדות בראש?" שאלה אותי
פעם משהיא שהכרתי. לא עניתי לה. אולי לפני שנמצא דרך לפתח
פצצות חכמות יותר, נמצא פתרון לשאלה הזאת. לא יודעת למה, זה
פשוט נראה לי חשוב. תמיד נהגתי לשבת בפינה של המרפסת, כי היה
שם טיפה של שמש. אבל דווקא ברגע שהתחלתי לאהוב את החושך, גזמו
את העץ שעשה את הצל, והייתי צריכה לסבול את השמש. ככה זה
בחיים. וזה לא שהחיים גרועים. זה פשוט שאנשים טיפשים מספיק
בשביל לצפות שהם היו טובים.
Take it or leave it.  משום מה חלק מהאנשים שהכרתי בחרו לעזוב
את זה. חלק פשוט מחכים לסתיו הבא. והלב שלי? פעם אחרונה
שהרגשתי אותו הוא היה מלא אבק.