"אולי נלך לכל המקומות שאת לא אוהבת?" הצעתי בתמימות.
מהא הביטה בי בעיניים ירוקות גדולות שאיימו להרוג אותי בתוך
שניות אם אני לא אפסיק לדבר שטויות. אחר כך היא שילבה ידיים
והתחילה להביט באוויר. חשתי שהגיע הזמן להתנצל.
"טוב, סליחה," אמרתי, "ניסיתי להיות מקורי. אני פשוט לא רוצה
שתעבירי את היומולדת האחרון שלך בבית, זה הכל."
"ודווקא ביומולדת האחרון שלי החלטת שאני צריכה ללכת לכל
המקומות שאני לא אוהבת?" היא הסתובבה אלי.
"כן," אמרתי ומיהרתי להסביר, אבל לא מצאתי שום הסבר, כנראה שזה
באמת היה רעיון די טיפשי.
"אתה לא חבר כל כך טוב, אתה יודע?" היא אמרה והסתובבה חזרה.
"כנראה..." מלמלתי בשקט, ושילבתי אף אני את ידי.
יומיים אחר כך מהא מתה מסיבוך באפנדיציט. ידענו כולנו שזה
יקרה, הרופאים אמרו לה שכך יהיה, הם היו עצלנים מדי בשביל
להתחיל לנתח והכל, אז אמרו לה שתמות בתוך שלושה ימים, וכדאי
שתתחיל לנצל את הזמן כמו שצריך. אבל ביומולדת האחרון שלה,
ישבנו בסופו של דבר אצלי בבית וראינו טלביזיה. בהתחלה ראינו
'ווקר' עם צ'אק נוריס ואחר כך היה לינגו עם אסף אשתר, אחר כך
חדשות ואני הכנת פופקורן. אחרי החדשות הקרינו סרט מיוחד על
רבין, ואחר כך היה 'עובדה' בנושא ניצולי אושוויץ שלא מקבלים
פיצויים למרות שהם ילדי מנגלה, ובסוף היה ספיישל על הסמפונייטה
הצעירה של רעננה שנגנה בהתחלה 'עמוד האש' ולסיום את מארש
האבל.
אחר כך מהא כבר נרדמה ואני הלכתי להביא שמיכה לכסות אותה.
כשעשיתי כן עצרתי להתבונן בה. יפה, שלווה נסוכה על פניה שעוד
יומיים ולא תשובנה להיות. היא ישנה עם פה ופתוח ולאט לאט
התחילה להיווצר שלולית רוק קטנה בזווית פיה ישר על הספה שלי.
נזכרתי איך שבחור שהכרתי פעם קרא לזה 'צידית' וזה הצחיק אותי
קצת. חשבתי לעצמי שזה די פתטי שזה מה שחושבים על מישהו שימות
עוד יומיים, שהוא נראה די מכוער כשהוא ישן, ובמחשבה זו כיביתי
את האור בסלון, הלכתי למטבח, הוצאתי לעצמי קולה מהמקרר, שתיתי
מהבקבוק, החזרתי אותו למקרר, והלכתי לחדר, לישון.