להיות שייך או להיות אמיתי
להיות חלק או להיות שלם
להיות אתה או להיות מה שהם רוצים שתהיה
להתחפש לחייל יורה או לחפש יונה של שלום
גם שהדי המלחמה מפריעים
להביט החוצה בתקווה או לחפש כעס בעינים
ואני ממשיך ללכת ברחובות הריקים
יודע ששם רחוק משהו עכשיו ממתמלא
בסוף כולנו נתרוקן
לא תמיד הצודק נושא את הצדק
לא תמיד הצדק מביא איתו בשורה
והבשורה חלפה לה פה
לפני שאש כילתה אותה
לפני שהתמלאו רחובותינו עשן
ולא תמיד יש מהרחוב שלנו דרך יציאה
להיות חלק מהאמת או לשקר לעצמך
להיות מה שנולדת או למות עכשיו
להיות מבקר או רק ניצב בסרט האימה
אף פעם אין לי תשובה
מחפש אות בין כותרות ענק למחשבות חנק
השמיים מתכסים אפור
הרחוב מזמן שקט
ואולי פעם הנצח ינצח
להיות כביש או להיות מחסום
להיות היד שחותמת או להיות היד שיורה
לצעוק בתוך המון או לשתוק בחדר קטן
מול חלון חדרי יש מישהו אחר שעכשיו עומד
מחכה שארד מביתי
מביט עלי בצער
לא יודע את שמו, לא יודע את חייו
פניו לא אומרות לי כלום, כלום רק צער אומרות לי די
אני בחדרי מסתובב, כמו כלב הכולא את עצמו בכלוב
לוגם מבקבוק השובע, טועם את טעם התענוגות
ולא יודע שפחד טעמתי, כעס אכלתי
וריח של אדישות גופי מריח כמו ריח הפצצות
להן לא איכפת היכן ייפלו
והוא שעומד מול חדרי, מביט אל חלוני, עיניו פקוחות
שעיני עצומות
ראשו מוטה קדימה שראשי מוטה לאחור
מתהלך הוא ברחוב בו אני גר
חלונות פתוחים, אנשים למיצג
להיות עת או להיות דף נייר
להיות תווית או להיות שחור
לדבר בשמי או לדבר בשם אחרים
בתוך החושך אני מחכה
אולי אות יופיע ויפול לידי
מה שיותר קרוב יותר כואב
שיותר קרוב יותר תוהה
ולי אין מקום כאן, אני יודע את זה
מביט במראות, אבל הכול כותרות שחורות
מביט באנשים, עוד מעט שם, עוד מעט מספר
עוד מעט חלק מתקופה,  אין לזה סוף
והם לא יכלו להיות בני אדם
הים שחור בלילה, ופנינו גדר תיל
פרושה , ומחלקת לשניים
את המציאות ואת האת החלק האחורי של החיים
להיות אדם או להיות בן אדם
להיות שייך או להיות דגל
הפיתוי הפשוט של ההרגל
השמיים חשוכים מדי בשביל לחצות אותם בטיסה
מה שיותר רחוק, המחשבות לא מסוגלות לקחת צד
לפעמיים אני סוגר את הדלת, זה מגיע דרך החלון
סוגר את החלון נותן קצת חושך לחדר, זה מגיע דרך פתחי המילוט
נועל אותם, אין לי צורך לברוח, ממה שלא קיים
זה מגיע דרך חריץ הדלת, שם מפתח ומסובב
עכשיו המציאות רחוקה מכאן, עכשיו זה של מישהו אחר
זה מגיע אלי תמיד
זה אף פעם לא מתרחק
נוחת עלי מהגג, מפוצץ את החלונות
זה שייך לי, גם אם יש למישהו אחר את שטר הקניין
יושב מובס מול מציאות חבוטה וחבולה
מדליק סיגריה נראה פתטי מול ההריסות
יודע שעכשיו לא אוכל לכבות את השריפה גם
אם אצעק בקול, אלחם בכול פינת רחוב
יודע שממה ההריסות האלה אצטרך לבנות מציאות חדשה
זה שעמד מול חדרי שהוא עוד היה קיים
הביט עלי שותה את משקה השובע וטועם את טעם התענוגות
אלה שאין לי שום סיבה לשתות מהם עוד, שאת טעמם שכחתי ברגע
שחדלו להיות
מביט עלי עכשיו בכאב
פניו רוצות לשאול
עיניו חודרות לתוכי, רוצות להבין
אם תשלום השתיקה שווה את מחיר המציאות?
אם מחיר השתיקה היה זול כול כך שהסכמתי לקנות אותו בכמויות
סיטונאיות?
להיות שותק או להיות נלעג
להיות חפץ או להיות נושא הבשורה
להיות חי או לתת למישהו אחר להיות מת
לפעמיים שריח המוות שוכך, שזמן שאול דומם
לפעמיים שהכאב מתכהה, שהעיניים כבר לא צורבות מהמראות
אני מביט לשמיים החשוכים תמיד
ושואל בלי קול את עצמי, ואני בלי קול עונה לעצמי בשאלה
ידעתי את תקוותי עוד לפני שידעתי את דרכי?
התקווה היא הדרך היחידה....