"קילו בעשר, אדומות אדומות כל כך יפות שבא לבכות", צהריים,
חורף, גשם זלעפות ניתך על פני השוק
המון אנשים מתמקחים, מריחים, בוססים בשלוליות זוהמה, ריח
תבלינים חזק באויר המורד באחת אל פני הקרקע ונאגר לכדי נהרות
שחורים אשר סופם אינו נראה באופק.... .
פסעתי פנימה, פילסתי את דרכי בינות לדוכנים, מרגיש את כובד
הנעליים האוגרות להן פיסות של בוץ עם כל צעד, ונזכר ביום בו
קיבלתי את מגפיי החדשים שאיפשרו לי להיכנס לכל השלוליות אפילו
לעמוקות שבהן. תגידי לי אדוני איפה זה בנק בשביל נותן כסף? שאל
האדון שלימיני, גלים גלים של וודקה מהולה בריח שלא היה מבייש
שום מזבלה עירונית החלו עולים באפי, רק בפעם השניה בה חזר ושאל
אם אני לא שומעת זה דברים שהוא לגיד לי, נחתתי באחת למציאות
השוק בשנית על מנת לענות לו כי זה בנק חרא זה, זה לא טוב זה
לוקח כסף כמו סטאלין. לא הצלחתי להבין את בליל הדברים השוטף
שיצא מפיו ברוסית מהולה בגיצי רוק או שמא היו אלא זרזיפי גשם
מן הגג שמעל דוכן הירקות מולו ניצבתי, כך לפחות קיוויתי.
תגיד לי כמה זה קילו, שאלתי את המוכר בהצביעי על העגבניות,
שאלה מיותרת להפליא חשבתי לעצמי עת נחו עיני על תוית המחיר
שניצבה ממש מול אפי, האיבר שהיה מוטב לו ליום אחד היה לוקח פסק
זמן מלמלא את תפקידו באדיקות כה רבה. המחיר בו נקב המוכר היה
גבוה מעט מן הכתוב, דבר שלא הפתיע אותי כלל, בהתחשב בעובדה שלא
נראיתי מאיים דיו על מנת להרתיע את מבקשי רעתי טובתם הם. ככה
זה כשלא לובשים את חליפת האסרטיביות במדינה כמו שלנו, יום אחד
היא בכביסה, שעה שעתיים במייבש, ואני ערום ועריה, המלך הוא
ערום בגירסה התל אביבית מעוררת הרחמים, כל פניה של כל פלוני
חושפת את מבושיי ברבים יותר ויותר, ואני אביון וחסר כל, מחפש
מחסה למבושיי ומפני הגשם.
לאחר שמצאתי את עצמי בקצה השוק כורע תחת העומס ורטוב לגמרי מן
הגשם ומן הזיעה, כמו גם מזרזיפי הוודקה שלא נתנו מנוחה לאפי,
נתקלתי בה די במקרה, טוב למען האמת קצת דחפתי את עצמי לקראתה .
אהה סליחה לא שמתי לב שאת עומדת כאן, פתחתי במשפט העלוב ביותר
שהומצא אי פעם, ואף קיימת סברה שממציאו הושלך למאסר עם עבודות
פרך לכל ימיו.
אז תתחיל להסתכל לאן שאתה הולך, מה דעתך? ענתה בטון שהזכיר לי
את תגובתה של אימי בכל פעם שהייתי נתקל בחפץ נוי כזה או אחר מן
המאגר הבלתי נדלה שהיה קיים בביתנו ואשר הוצב כאבן שאין לה
הופכין בכל מיני מקומות מעבר, כך שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו...
.
האמת היא שהסתכלתי לאן אני הולך וזו בדיוק הסיבה לכך שניתקלתי
בך, עניתי בהיישירי מבט לעבר עיניה הממושקפות של בת  שיחי,
בזוכרי כי האמת עדיפה תמיד על פני שקר המוביל לשקר נוסף ולמלאי
הבטחות ללא כיסוי, אשר ביום ערום שכזה ונטול אסרטיביות עלולים
להביאני אל פני תהום ולהתרסקות אשר יש בה  כדי להחבירני
לבטחוני העצמי הקבור אי שם למרגלותיו.
אז ככה זה עובד אצלך אמרה שאלה תוך שסקרה את גופי מתוך זוית די
משונה אשר שיוותה לה מראה של פרה המנסה ללחך עשב שוטה מתחת
לגדר... לפתע שמתי לב לשומה הגדולה אשר ניצבה לה בראש חוצות
כאומרת הינני כאן, ואשר התמקמה לה לא פחות מאשר על סנטרה של
הממושקפת, עת חרצה את גורלנו
לא לדעת זה את זו.
שומה זו על שום מה? שאלתי את עצמי בבדיחות הדעת. על שום
שהוציאתני ביד חזקה ובזרוע נטויה ממחשבות זימה רטובות
והעבירתני בביטחה שוק זה בארבעים דקות, והנה כבר עיני רואות את
הארץ המובטחת את מכוניתי זבת בנזין ושמן.
כל הדרך הבייתה זימזמתי לעצמי את שיר הילדים הידוע שומה לי
שומה לי שומה לי חביבה, ותיבלתי בהלצות שונות אודות השומה הששה
עשר, ואודות השומה זהבה.