ישב שם סבי על כיסא,
גופו צהוב בלי היכר.
אישוניו הכחולים, הגדולים,
מוקפים בצהוב מחלה.
יושב ומביט בשקית שתלויה,
בלי תקוה, בלי תקוה.

מביט הוא עלי
ואני חזרה.
בלי תקוה, בלי תקוה.

כך בחודש, דעך הוא סבי,
הגדול, היפה האצילי.
ויודע אני כי שוב לא ישא אותי על כתפיו,
כי חלשות הן.
ושוב לא יספר לי בדיחה,
כי אין צחוק בו.

ואז בקול שבור הוא קורא:
"רבק,לה, בואי שבי לידי".
והיא ניגשת במבט המודאג, התמידי
ויושבת לצידו ומולי.

מלטפת את ידו המחוספסת, הקשה,
משנים רבות של עבודה קשה.
הוא מביט עליה עם שפתו השמוטה,
בלי מלים אומר לה תודה.

כך סבי נלחם בפצעי הבגרות,
האמיתיים.