היא החליקה לתוך השלולית בכניסה לבית הספר. דרך מצויינת להתחיל
את שנת הלימודים. עזרתי לה לקום. "תודה", מילמלה, מורחת לי בוץ
על הזרוע, מנסה להתייצב. "מצ..מצטערת, ליכלכתי לך את המעיל".
"שטויות". "איך קוראים לך?". "איתי. ולך?" רינה. ניגבתי לה בוץ
מהלחי, הזדמנות להציץ בה. עיניים חומות, שיער שחור. חיוך קטן
ונבוך. רינה. לא הטיפוס שלי. מגושמת. לא נראית הכי חכמה בעולם,
עם הלבוש המלוכלך והחיוך המטופש. אני לא מתמודד טוב עם רגעים
מביכים. חייכתי. לא נראה כאילו מישהו מאיתנו עומד לדבר בקרוב.
היא חייכה כשראתה אותי מחייך. התחלתי לאבד את הסבלנות. לא
ניסתה להסביר את עצמה או משהו. אולי הבינה שאין טעם. אני לא
דברן גדול. קיוויתי שהפעמון יצלצל ויגאל אותי. בסוף פשוט נמאס
לה, והיא אמרה: "תודה לך, איתי. זה היה מעשה מאוד אצילי".
אצילי. גיחכתי. "בבקשה, גבירתי הנאווה". הסתובבתי ללכת. "אה,
חכה". פניתי לכיוונה. "אולי....אה... ניפגש מתישהו...?". אולי.
"אולי. באיזה כיתה את?" "ט'2". ט'ניקית. כמובן."אני בי"א 5.
אולי נתראה מתישהו. בינתיים,". הפעמון צילצל. נגאלתי.
"בינתיים, שיהיה לך יום טוב". "גם לך". הלכתי לכיתה.
שיעור,שיעור ועוד שיעור, והנה חלף לו היום הראשון. פה לרשום
ביומן הערה, שם לזכור בעל פה מה יש להביא למחר: בגדים לספורט,
מחברת משבצות למתמטיקה, עט כחול למבחן בתע"י (השלמה מהקיץ).
סנדביץ' לצהריים. הנה מחכה ליד השער נערה קטנה, עם שיער שחור
וחיוך מטופש. רינה. כשראתה אותי עיניה נפערו וחיוכה התרחב.
"איתי", נראתה מופתעת, "מה אתה עושה פה?". "הולך הביתה",
ובנימוס מתחייב, "ואת?". "מחכה לאמא. איפה אתה גר? אולי נקפיץ
אותך...". לסוע עם אמא שלה... בטח. "תראי, אני גר שני מטר מפה.
יהיה חבל אם אמא שלך תסיע אותי". "כן, באמת יהיה חבל", הסכימה
באכזבה מסויימת. עמדתי שם עוד שניה. "טוב, אני זז. בהצלחה עם
אמא שלך". פניתי ללכת. "אה..? אה! תודה...". מין קול מתחנף
כזה, מתקתק. של ט'ניקית חולמנית. "טוב, ביי". צעדתי חצי מטר.
"איתי!", קול קורא מאחורי הגב. אני מסתובב. זה ירון, חבר שלי
מהכיתה המקבילה. "מה קורה?" "בסדר. בדיוק הולך הביתה". "ברגל?
אבל אתה גר בקצה השני של העיר!". בחרדה מסויימת הפניתי מבטי
לעבר רינה. המבט שלה לא הסגיר דבר. אולי לא שמה לב, אולי לא
היה לה אכפת. הסמקתי קלות. "אה...אהם... אני אוהב ללכת הביתה
ברגל. חוץ מזה, אין לי ממש מה לעשות אחר הצהריים". "אתה לא בא
למסיבה של דנה?". "לא הזמינה אותי. אתה יודע איך היחסים בינינו
אחרי שנה שעברה". "אה, נכון.". והפטיר איזה "חבל". דנה היא
מלכת הכיתה שלה (י"א 3). היא נחשבת לבחורה היפה בשכבה, וכמעט
כל הבנים מפנטזים עליה בלילות. היא בהירת שיער, תכולת עיניים
(תכלת הרקיע ממש), וכולם מאוהבים בה. גם אני התאהבתי בה. כמו
כל י"אניק נורמלי. כשחושבים על זה, גם כל חייל, כל מבוגר, וכל
ילד בן חמש שהיא אומרת לו שלום ברחוב. וכל אבא בישיבת הורים,
והמנהל, והמורים וכו'. דנה החליטה שזה יהיה נחמד להזמין אותי
פעם אחת אליה "כדי ללמוד". היא ידעה שאני מטורף עליה. היא
הזמינה אותי אליה הביתה, וביקשה שאתלבש יפה, כי מי יודע מה
יקרה פתאום. "יודע מה?", לחשה כממתיקה סוד, "בוא אפילו
בטוקסידו. נראה לי שאם נסיים מוקדם נוכל ללכת לאנשהו". כמובן
שהפצתי לכל מי שרצה לשמוע שדנה הזמינה אותי אליה, ושבטח נצא
לאנשהו. חברים שלי ניסו לפרגן, אבל הרגשתי בכל מילה שיצאה להם
מהפה את העצם בגרון, את הקנאה, את הרצון שאכשל. בדיעבד, רצון
זה התגשם. בשעה 21:00 הופעתי בביתה של דנה, מוכן ומזומן לקחת
אותה לקולנוע "צומת", למסעדה יקרה, או אפילו לירח. "חכה שניה",
אמרה, "אני לא מוכנה". היא לבשה שמלת ערב שחורה, עגילי פנינה,
שרשרת זהב עם לב אזמרגד, ועורה ממש בהק מאור המנורה הלבן.
מסתבר שהייתה לה תוכנית. באותו היום בו קבעה לפגוש אותי, קבעה
להפגש עם אורי. אורי היה י"בניק חתיך, חלוץ בנבחרת הכדורגל של
ביה"ס, גבוה, שרירי, שזוף. החלום של כל בחורה נורמלית. ואיזו
דרך טובה יותר יש לזכות בליבו של בחור שכזה, מאשר להזמין אותו
לסעודה בביתך, לאור נרות, עם יין משובח ומלצר לבוש טוקסידו
שישרת אתכם. ערב מושלם, ממש. "בבקשה, איתי, אני אהיה הידידה
הכי טובה שלך בעולם! אתה חייב לעזור לי, אני ממש רוצה אותו".
קולה המתחנחן ולבי הרך לא הותירו לי סיכוי. אפילו שטפתי את
הכלים, כה מסנוור הייתי. בסוף הערב, אחרי שהלך, נתנה לי חיבוק.
"אתה גבר אמיתי, חלום של כל בחורה". "חוץ ממך", חשבתי. והרי רק
אותה רציתי. מים רבים זרמו מאז לשלולית אשר בפתח בית הספר.
החורף עבר, הגיע האביב, ועימו הקיץ. החופש הגדול השכיח קצת את
ההשפלה. דנה לא נשארה ידידה שלי. היא ניצלה אותי ניצול ציני
ומרושע. בדיעבד. איזו מילה נוראית. מילה אחת שאומרת: "אם היית
משתמש בראש שלך בשביל לעשות את הדבר הנכון מלכתחילה, לא היית
משתמש במילה הזאתי עכשיו". בדיעבד, הייתי צריך להגיד לה: "שמעי
דנה, זה ממש דפוק, ואני לא אשתף פעולה". בדיעבד, צריך הייתי
לפנות וללכת ברגע שסיפרה לי על תכניתה. בדיעבד, הייתי אמור
להגיד: "שמעי, הבכי שלך לא משפיע עליי. תלמדי איך להתייחס לבני
אדם בכבוד, ואולי הם יתייחסו כך אלייך.". במקום זה, התחלתי
לשנוא אותה בפנים. בסוף גם לא אמרתי לה שלום בבוקר. היא מצידה
לא ממש טרחה לפתח את היחסים בינינו, עכשיו שהיה לה החבר הכי
שווה בביה"ס. המעמדות הרי ברורים לכל - המוצלחים עם המוצלחים,
המוצלחים פחות עם... עצמם, בעצם. לא עמדתי לבוא למסיבה של דנה.
אז מה אם כל השכבה תהיה שם, אז מה אם כל העולם יהיה שם. אני לא
חוזר לבית ההוא. אף פעם. התחלתי ללכת וירון נצמד אליי. בלחש
בלחש, כאילו שהיינו מוקפים מרגלים ומכשירי ציטוט, שמעתי אותו
אומר: "תגיד, מי זו הבחורה הזו שדיברת איתה? היא די שווה...".
הופתעתי. "רינה? היא ט'ניקית. עזרתי לה לקום כשנפלה לשלולית
בבוקר. אני חושב שאולי היא טיפה נדלקה עליי". "ואתה לא עומד
לעשות כלום בנושא?". "לא חושב. היא לא ממש הטיפוס שלי. מגושמת
כזאת. חיוך מטופש". "חיוך נהדר". "זכותך לדעה". הוא חשב קצת,
אז עצר, ופנה אליי שוב: "תגיד איתי, אולי תזמין את רינה למסיבה
של דנה? תראה לכולם שאתה עוד בעניינים, מה שנקרא...". "אין לי
מה להוכיח", אמרתי, "והיא לא מעניינת אותי כהוא זה". הלכנו עוד
קצת ושתקנו. ירון פנה לביתו, והפטיר "להתראות". מילמלתי גם אני
דברי פרידה.